דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מההתחלה ועד הסוף

מההתחלה ועד הסוף

הבורא ברא את הרצון לקבל, שהפוך ממנו, מהאור, מתכונת ההשפעה. לכן הרצון לקבל רוצה רק לקבל. ולאחר מכן, כשהוא מגלה שהוא הפוך מהבורא ורוצה להיות כמוהו, משפיע, הוא עולה יותר ויותר בתכונות ההשפעה, שאותן הוא מקבל ישירות מהבורא. אבל הנקודה שלו עצמה ממשיכה להיות נסתרת.

זאת אומרת, הרצון לקבל, שמתגלה לנו במלכות דאין סוף, לא יודע על עצמו כלום. זה כמו תינוק שרואה משהו שקורה לפניו וגם הוא רוצה להשתתף בזה, כי נראה לו שכל מה שהמבוגר עושה זה טוב. כך הרצון לקבל במלכות דאין סוף עושה צמצום על עצמו ואומר: "אני רוצה להיות כמוך ותו לא. אין לי כלום חוץ מזה".

והאור משחק איתו ומסכים לכך. הוא נותן למלכות את כל הכוחות לכך: "אתה רוצה מסך? בבקשה! קח לך את גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה עליון, ב"ן עליון, עולם הנקודים…"

הפעם ראשונה שבה האור, הבורא, מגלה לרצון לקבל מי הוא באמת, היא בשבירת הכלים. תארו לעצמכם באיזו "אכזריות" זה נעשה! אלא שבינתיים אין נברא, מדובר רק על חומר הבריאה.

ובשבירה הזאת הרצון לקבל מגלה עד כמה הוא הפוך מהאור. אבל גם את זה הוא לא מגלה בעצמו, מפני שאלו הפעולות של האור, ששובר את הרצון ושובר את עצמו יחד איתו. ואז הוא בונה את מערכת האצילות ומערכות בי"ע ומגיע למצב של השלמה, שבו הכול מוכן כדי לברוא את האדם.

האדם נולד כתוצאה משיתוף מיוחד מאוד בין מלכות לבינה. וכשמופיע היצור המיוחד הזה, מתוך ההתקשרות של תכונות הקבלה וההשפעה – אז נוצר המקום להבחנות מצד היצור הזה עצמו, כדי להגיע לאט לאט לתכלית הבריאה.

אלו דברים מאוד לא פשוטים, שאפילו אי אפשר להביע אותם במילים. "תלמוד עשר הספירות" מספר על מבנה האדם בצורה כללית מאוד ולא מפורטת. אנחנו רק יודעים שהוא נוצר מהשליש האמצעי של ספירת התפארת של עולם היצירה, אך ללא הרגשת העולם הרוחני לא ניתן להבין את המשמעות של זה. זה כמו לספר על איזושהי תופעה שקיימת בעולם כלשהו שמעולם לא היינו בו.

ובכן, האדם נולד ומתחיל לעבוד באותה המערכת שנבראה לפניו, המערכת שממנה הוא יצא ועל ידה הוא נולד. זאת אותה מערכת העולמות, שסידרה את השילוב המיוחד הזה בין כוחות ההשפעה והקבלה, כדי להשאיר עבורו בחירה חופשית, כדי שהוא יוכל להיקרא "אדם". ולאחר שהוא נשבר, הנשמות השבורות מתחילות להעלות תפילה (מ"ן) ולבנות את המלכות דאצילות. וזאת העבודה הפנימית שלנו.

ואם אנחנו רוצים להתכלל יחד, להתחבר יחד, להיות ממש כאיש אחד בלב אחד – אנחנו נכללים באותה המלכות, ומחייבים אותה לעלות לזעיר אנפין דאצילות ולהתחבר איתו.

אנחנו צריכים לעבוד באותם הגבולות, באותם השלבים שבהם הבורא שיחק עם הנברא, שבינתיים לא ידע ולא הבין שום דבר: במלכות דאין-סוף ובכל השלבים של העולמות שמתפשטים משם ולמטה, לפני שהנברא הגיע להרגשה עצמית.

אנחנו לא יכולים לעבוד בשטח של עצמנו ממש, עם ה"אני" שלנו ממש, אלא רק בהתכללות בעליון, בהתכללות בבורא. כי השורש שלנו ממשיך להיות נסתר, עד גמר התיקון. לכן, כשאנחנו מעוררים את המלכות, אנחנו תמיד עושים את זה באמונה למעלה מהדעת: אנחנו דורשים רק להתכלל בעליון, רק להידמות לו, רק להצטרף לפעולות שלו. וגם הדבקות הזאת מתבצעת על חשבון העליון. כמו שכל ירידת העולמות מלמעלה למטה הייתה על חשבונו, כך אנחנו צריכים לגרום לעלייתנו, כשאנחנו מעוררים את העליון מלמטה למעלה.

לכל אורך הדרך אנחנו אף פעם לא נוגעים ב"אני" האמיתי והטבעי שלנו ולא משחקים איתו. בדיוק כפי שאנחנו לא נוגעים במהותו של הבורא, אלא רק ביחס שלו אלינו, כך אנחנו לא נוגעים במהות של עצמנו, אלא רק ביחס שלנו אליה. אנחנו לא נוגעים בשתי הנקודות האלה, כי בהן אנחנו עדיין לגמרי חסרי כוחות וחסרי יוצרות.

אך כאשר נסיים את ההתכללות של מלכות בבינה ושל בינה במלכות, ההתכללות שלי בבורא ושל הבורא בי, אז יתבצע חיבור מיוחד, שנקרא "רב פעלים מקבציאל" ונגיע לגמר התיקון.

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", 02.10.2011

ידיעות קודמות בנושא:
התוספת החסרה, במתנה מהעליון
שני צדדים של מחשבת הבריאה
למצוא את מקומי במחשבת הבריאה

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest