קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך מאמר "שמעתי" כ"ה, "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב": "אלא עצה אחד יש לו אז, שיתדבק ברבו ובספרים [בדרגה פנימית], שזה נקרא "מפי ספרים ומפי סופרים". ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב, אבל בויכוחים ובפלפולים מחודדים לא יעזרו לו אז לשנות את דעתו…
שכל השכליות שעליו הוא בונה את כל הבנין, שצריכים ללכת תמיד בדרכי ה', הוא היסוד שהוא דביקות ברבו. וממילא אם יאבד לו היסוד, אז כל השכליות אין להם שום כח, משום שחסר לו עכשיו היסוד."
כאשר לאחר טלטולים רבים, חיפושים אחר משמעות החיים או ניסיונות להשתיק את השאלה הזו על ידי כדורים נוגדי דיכאון, לאדם סוף סוף נגלית הדרך ומביאים אותו לקבוצת מקובלים, למורה, ובפניו מופיעה משימה כיצד לשנות את מבטו על עצמו ועל העולם, לשנות את תפיסתו.
ולשם כך הוא צריך לקיים את עצת המקובלים: "עשה לך רב וקנה לך חבר". כלומר, הוא צריך להידבק לאיזו משען שנמצא מחוצה לו. הרי אם הוא מחליף את רצונו לרצון של אדם אחר: של המורה, הקבוצה, החברים, אנשים הקרובים לו ברוח, על ידי זה הוא ירכוש את הכלי הרוחני שלו. אז הוא יעבור מגישה אגואיסטית, שאיתה הוא לא יכול להרגיש יותר ממה שנקרא "העולם הזה" לתפיסה דרך הקבוצה, ששם הוא מתחיל להרגיש את העולם הרוחני.
וכאן חשובה מאוד הדבקות במורה, כיוון שהרי מישהו צריך להביא את האדם לקבוצה שבה הוא ירכוש את הכלי הרוחני שלו. כמו שבחיים יש את שנות הילדות עד שהאדם מגיע לגיל הבגרות ולפני כן ההורים, החברה, מערכת שלמה מובילה ותומכת בו.
וכשהוא מתבגר ונכנס לחיים, הוא תופס את מקומו במערכת הזו ויכול להתקיים בצורה עצמאית. אבל תחילה מישהו צריך להוליד אותו ולהעביר דרך הילדות, להעמיד אותו על הרגליים. המדריך, המחנך הזה הוא המורה, או שכפי שמכנים אותו בקבלה "רב" (גדול). זהו מושג רוחני ולא גוף פיזי.
רב, זהו החלק העליון של המערכת הכללית שדואגת לתלמידים בדומה ל"פרצופים או"א" הדואגים ל"זו"ן" כדי להעלות אותם למעלה. אז בשביל מה אנחנו צריכים להרגיש את החלק העליון של המערכת בצורת איזה אדם גשמי בעולם הזה, החי בקרבנו? – כדי שתהיה לנו אפשרות להתעורר באיזה אופן, דרך איזה שהם מאורעות של החיים הגשמיים ולהרגיש שיש לנו תמיכה.
בהתאם למידה שבה האדם הולך לפי מה שמייעץ לו המורה ביחס לפעולותיו הרוחניות, בהתאם לכך שהולך ב"אמונה למעלה מהדעת", כלומר מחליף את דעתו בדעת המורה, את ערכיו בערכי המורה, הוא יכול להעריך את התקדמותו. בדרך הזו ישנן הרבה עליות וירידות, מאהבה למורה עד שנאה אליו, ספקות, שאלות, בירורים רבים.
האדם עובר מצבים רבים, הוא חייב לעבור אותם, את כולם, אבל העיקר כאן להזדרז כדי לראות שניתנה לו האפשרות לצאת מעצמו ולהידבק בעליון, אפילו שזה בצורה גשמית: דרך אדם פיזי, הרצונות שלו, המחשבות שלו, הלימוד, העזרה, ההכנעה בפני העצות שלו ההפוכות מדעתו האישית, מהחשבונות והטענות הפרגמאטיות שלו.
ובסופו של דבר הוא מבין, שהוא לא יכול לעבור את המבחן על המסירות, הדבקות ברוחניות, אם לא יעבור אותו ביחס למורה שלו.
כפי שכותב בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר":
"השמוש ששימש לרבו בגופו ומאודו ע"מ לעשות נ"ר לרבו מביאהו לדביקות ברבו דהיינו להשוואת הצורה ומקבל עי"ז ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעי"ז זוכה להשיג רוממותו ית' בשיעור שתהפך ההשפעה לקבלה להיות לו חומר דלק מספיק למסי"נ ומאודו עד שיזכה לדביקות בהקב"ה".
כלומר, הדבקות במורה זהו אמצעי להתקדמות רוחנית, שעל ידו מלימוד "מפה לאוזן" מגיעים למסירת מידע רוחני "פה אל פה", דרך ערוץ פנימי שמופיע בין התלמיד, המורה והמערכת העליונה.
כמובן שזהו רק אמצעי לדבקות בבורא. כפי שאב ואם מהווים אמצעי כדי שהאדם ייוולד, יגדל ויהיה מוכן לחיים עצמאיים. אך באותה העת הם נחוצים לחלוטין, לכן, אי אפשר להתקדם ללא המערכות הללו, "מורה, קבוצה, ספרים".
מתוך שיעור לפי ספר "שמעתי", 01.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
להלוות קצת שלמות
חיבור עם העליון דרך חיבור עם שווים
תיאחז במורה
