מִרְעה מנוון

אם נשתמש בהגדרות של התורה כדי לתאר את ההווה, אז "שבע שנות שובע" הסתיימו בשנות ה – 50-60 של המאה הקודמת. דווקא אז ה"חלום האמריקאי" התחיל להתנפץ, והתברר, שהקפיטליזם שוקע במשבר מתמשך.

השאלה הייתה לא במגמה, אלא בטווחי הזמנים. אם לא שתי מלחמות העולם, אז הדעיכה הייתה מתגלה כבר בתחילת המאה ה – 20. מפני שלקראת אותם הזמנים היה ברור שאנחנו כבר סיימנו עם כל ההתפתחות הטבעית שהתממשה תחת הדחפים הפנימיים של הרצון האגואיסטי שגדל מהבשלה, לבשלות ולריקבון. הוא עדיין היה נראה כפְּרי בשל ונפלא שיישאר איתנו לתמיד.

אבל לכל תהליך יש סיום. פתאום, בגבול בין המאה ה – 19 והמאה ה – 20 הפרי החל להירקב. אבל, מלחמות העולם, וכמו כן התקופה שביניהן והחזרה לחיים נורמליים שארכה עוד כ – 15 שנה, דחו את הריקבון עד לשנים 1960-1965.

באופן כזה, אני מניח שכל העסק הזה נמשך והתארך ב – 60-70 שנה. כי בזמן של איום חיצוני של מלחמות אנחנו מפסיקים לעסוק ולברר את הבעיות הפנימיות. זה דומה לאדם שחולה במחלה קשה, חושב רק על המחלה שלו ולא על מותרות חיצוניות.

ולכן, עד אז, אלה היו "שבע שנות שובע". היה נדמה לנו שהאגו שלנו יביא אותנו להישגים חדשים אם אנחנו רק נדע איך להשתמש בו בצורה הטובה ביותר, לנצל אותו. "ברוך ה', יש לנו אופי חזק, רצון חזק, שׂכל חזק, ואנחנו מתקדמים קדימה, נגיע לכוכבים, לשפע, לשליטה על כל העולם". כזה היה מצב הרוח באותם הזמנים.

אבל פתאום "בלון האוויר" הזה החל להתרוקן בהדרגה. למען האמת, עד היום עדיין לא יצא ממנו כל האוויר, ולכן אנשים פשוטים לא שמים לב למתרחש. הם "רועים" בדשא ובאמת ובתמים לא מבינים על איזה משבר אנחנו מדברים. כל עוד הברק לא הִכה, אז "אוכלי הדשא" פשוט לא רואים שום דבר מעבר ל"מִרעה" שלהם.

אבל אם לאדם נדרש משהו מעבר לזה, אז הוא שׂם לב לחוסר ההתאמה ומתחיל לחשוב על זה…

ובינתיים החלו "שבע שנות רעב". זאת אומרת, שלראשונה מאז שירדנו מהעצים והתחלנו את דרכנו, נדחפים על ידי האגו שלנו, הטבע שלנו, התגלה לפנינו מבוי סתום. אנחנו לא יודעים לאן להתקדם הלאה. וכתוצאה מכך, כל ההתקדמות שלנו היא רק צרות ובעיות.

כי מקודם אנחנו השתמשנו בכל השׂכל והרגש שלנו, בכל הטכניקות שלנו כדי להתקדם, ועכשיו כמעט כל המשאבים שלנו הולכים להשלמת המכות, לכיסוי של ה"עלויות". על זה עכשיו נבנית כל המערכת שלנו, כל החיים שלנו, איך לברוח מהמכה הבאה.

אם מקודם היה מספיק לי "דשא" במִרעה, אז היום צריך לחפש את הדשא הזה, וגם להתחמק מכל אלה שגם כן משוטטים ב"מִרעה" המנוון יחד איתנו.

כלומר, הצרות מתגברות, ולכן רוב האנרגיה שלנו הולכת על השלמה וכיסוי של הבעיות היומיומיות. זה נקרא "שבע שנות רעב".

וגם כאן טווח הזמנים הוא לא קבוע. ובכל זאת אנחנו נצטרך לגלות שפרעה (האגו) הוא רע, ואי אפשר להילחם עימו ואי אפשר להסכים עימו, אלא אפשר רק לברוח ממנו, כלומר להתעלות מעליו.

מתוך שיעור על המאמר "הגלות והגאולה" של בעל הסולם, 01.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
עידן של דעיכה
העולם נמצא בסופן של שבע שנות רעב
עידן האהבה