לתת לזוהר להיכנס לתוך הלב

העולם הזה מאפשר לנו לקבל התפעלות מהקבוצה, מהחברים, אפילו אם הם כמוני, או אולי גרועים ממני. אפילו אם הם כמו ילדים שנמשכים בכוונה למשהו נעלה, על אף שהם עדיין לא מבינים שום דבר. מלמעלה נותנים להם דחף והם באים לקבוצה עם התלהבות והתפעלות של מתחילים. ברור שעדיין אין להם כוחות משלהם, שמקדמים אותם לתיקון.

אבל אני מצידי, צריך לצרף לפעולות החיצוניות שלהם את הכוונה שלי: אני רוצה להיות כמוהם, רוצה להיות כלול מההתפעלות הזאת, במקום לנבא להם בצורה הגיונית את ההתקררות הקרבה. אני צריך להתפעל מהמעשים שלהם, לקחת מהם מקסימום של אנרגיה והתרשמויות, להתכלל בהם, ולצרף לזה את הכוונה שלי. הייתי רוצה לבעור כמוהם, לקבל את חשיבות ההשפעה, אפילו ללא כל תגובה בחזרה, ללא כל הוכחה, ללא כל אפשרות לתועלת עצמית.

בצורה כזאת, כשאני מצרף את הכוונות שלי לפעולות החיצוניות של החברים, אני יכול לעלות, ללמוד, לקבל השפעה מהקבוצה. ולא משנה באיזו דרגה היא נמצאת, אני תמיד יכול לצרף למעשים שלהם את המצב שלי, את הכוונה שלי, וכך להתקדם.

המדידה הכי פשוטה והכי בטוחה, זה לשאול את עצמי בשיעור הזוהר: האם אני טרוד ודואג שזה יעזור לי? האם אני באמת לא רוצה שום דבר חוץ מזה? האם באמת הדאגה שלי היא כל כך גדולה?

אנחנו נמצאים יחד כבר הרבה שנים, ומזדקנים יחד. אז האם אנחנו מתקדמים לקראת זה?

נקודה מאוד חשובה בהתפתחות האדם שבנו, זה כאשר אני יושב מול הספר ורואה בו, בהשפעה שלו, את ההצלה היחידה שלי. עזבתי את כל שאר מקורות ההשפעה, הם כבר נבדקו, והתבררו כריקניים ויבשים. רק כאשר אני פותח את ספר הזוהר, אני מרגיש בו נשימה של כוח עצום. אבל אני כאילו מנותק מהכוח הזה על ידי מחיצה, ועליי לבצע לעשות כל מיני פעולות בתוכי, להוריד את הקרום מהלב, כדי שהספר ישפיע עליי.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 18.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
בשיעור הזוהר: שאלות ותשובות, חלק ב'
"קוץ באצבע" או "איך לקרוא בזוהר"
לא ניתן לבנות כוונה ביחידות