דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לשבור את חומת המגן של האדישות

לשבור את חומת המגן של האדישות

לכלי הרוחני שלנו חסר נפח, מפני שאנחנו מפחדים משני המצבים הקוטביים: גם מהשנאה וגם מהאהבה. אנחנו נמנעים מהשנאה ואיננו רוצים להרגיש אותה. הכוח ההגנתי של הגוף אפילו לא נותן לי לשנוא באמת.

ובכלל, אנחנו מפחדים מהשנאה. הרי כתוב שצריך לאהוב את החברים, ופתאום אני אגלה שאני שונא אותם?! אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה! וכך אנחנו מדכאים בתוכנו את השאלות האלה.

ואהבה? בשביל מה צריך אותה? אני לא מרגיש צורך לאהוב אותם. אפשר להסתדר גם בלי זה. אני לא נותן לעצמי להגיע לשתי ההרגשות הקיצוניות האלה. ואפשר להגיע אליהן רק לאחר השקעת מאמצים רבים.

אם אני לא משקיע בילד, והוא גדל לבדו, איפשהו בחצר, ואני חושב לעצמי: נו, מה שיהיה יהיה. אחר כך, כשמכניסים אותו לכלא, אני מפטיר לעצמי: נו, מה לעשות.

אבל אם אני משקיע בו מאמצים, מיום ליום, מציב בפניו דרישות ודואג בעומק הלב על כל מה שקורה לו, אז אני מתמלא גם באהבה וגם בשנאה, ושתיהן יוצרות בתוכי נפח לדאגות גדולות. הכול תלוי בהשקעה שלי.

אז מה עלינו לעשות אם אנחנו רוצים להגיע לכנס הקרוב עם כלי גדול ורחב?

פעם יצאנו למסע בהרים בצפון הארץ, וזה היה כמעט בלתי אפשרי לטפס על ההר מבלי לעזור זה לזה. זהו תרגיל טוב מאוד. אפילו משחקים כאלה, שנראים כביכול "ילדותיים", עוזרים לנו להרגיש את עצמנו יחד.

אבל עכשיו, לפני הכנס, כל אחד צריך לחפש כיצד להשקיע את כוחותיו במה שהקבוצה עושה, עד כמה שזה רק אפשרי.

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", 22.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
כל האינטראקציה – בפנים
בלי שנאה, אין אהבה
ה"פלוס" וה"מינוס" מתחברים על ידי עבודה משותפת

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/okYhO

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest