דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לרומם את תכונת ההשפעה והאהבה

לרומם את תכונת ההשפעה והאהבה

בעולם קיימת דעה לא נכונה על כך, מה זה אומר להודות לבורא. אנחנו נופלים על הברכיים, מפייסים את הבורא, מוכנים להקריב לו כל מיני קורבנות כמו בתרבויות עתיקות וכולי. זה לגמרי לא נכון. צריך לדעת מה כל זה מסמל באמת.

התשבחות של תכונת ההשפעה והאהבה מרחיבות את הרצונות ואת השׂכל שלנו, מפני שאם אנחנו פועלים בכזאת צורה, אז אנחנו מושכים על עצמנו "אור מקיף", פותחים את עצמנו להשפעתו, אפילו שיחד עם זה אנחנו בכלל לא מבינים מה שעושים. בכל מקרה, אפילו בדרגה הנמוכה ביותר זה מניב תוצאה.

התשבחות של תכונת ההשפעה והאהבה בקבוצה, בין החברים, העלאת הבורא, הכוח העליון בעינינו שנקרא כך מפני שהוא גבוה יותר מאיתנו מבחינה איכותית, יוצרות בנו אפשרות להתקרב לגילוי שלו. כל הביטויים היפים על אהבה לבורא, העלאת הבורא, על השתוקקות אליו, השתחוות לפניו, מקרבים אותנו לבורא.

רובנו עדיין לא מבינים באיזו צורה קיימת התכונה הזאת, מפני שנמצאים בעולם החומרי בלבד. אבל כאשר אנחנו מתחילים לראות, שלמעשה, זה לא חומר אלא כוחות שבונים לנו כזאת תחושה של חומר ושל התנועה המכאנית שלו, אז אנחנו מתחילים להבין שהבורא זו התכונה היחידה שקיימת בטבע, תכונת ההשפעה והאהבה.

לכן בקבוצה צריך כל הזמן לשמור ולהעלות את רמת ההודיה, הגדלות, הייחודיות של העבודה שלנו. אז אנחנו לא סתם נרומם את החברים, שגם זה חשוב, אבל העיקר הוא שנמשוך את "האור המקיף", שבזה שמשפיע עלינו, מתקן את הכול.

אפשר אפילו להנהיג בקבוצה תורנות, שכל יום כמה אנשים יעסקו ברוממות הבורא, הקבוצה, הלימוד וכולי, כלומר כמו המטרות, כך גם האמצעים להשגת המטרה. תורנויות כאלה תורגלו עוד במאה ה – 17 בקבוצה של הרמח"ל בקרב מקובלים רציניים מאוד.

רוממות מלאכותית של תכונת ההשפעה והאהבה, בזה אנחנו עוסקים, על אף שבינתיים לגמרי לא נמצאים בזה, מתעייפים מהעבודה הרוחנית, מפני שהיא לא טבעית לנו ולא תמיד יש מצב רוח לעסוק בה, דווקא ממצבים כאלה, אם אנחנו לפחות במקצת מתרוממים, אז אנחנו מזמינים על עצמנו אור עליון עצום, מפני שמשתוקקים אליו באופן מלאכותי.

אנחנו צריכים להבין, שדווקא כאלה מצבים, כאשר אנחנו לא נמצאים בשמחה, לא מרגישים את גדלות החברים, את הקשר בינינו, את מטרת הבריאה, מתעייפים, מרגישים איזה ריחוק וניתוק, זה הכול הכְווָנות! זה הכול הפרעות! מפני שהמצב הרוחני הוא בלתי פוסק ונצחי.

ואם בנו משתנים איזה שהם מצבים, אז רק כדי שאנחנו נעלה את הרף הזה עוד יותר למעלה. אנחנו צריכים לעלות מעל עצמנו דווקא באופן מלאכותי, אחרת זאת לא עבודה. כי כל העבודה שלנו מכוונת נגד האגו, נגד מה שמתגלה בנו בכל רגע.

ואפילו אם פתאום הגיע אליי מצב, שאני צוחק יחד עם החברים, נמצא איתם בהתפעלות, ובינינו מתפרצת הרגשת אהבה ואיחוד, אני צריך להבין שכל זה ניתן לי מלמעלה כדי שאני אעלה עוד יותר גבוה, מפני שהמצב הזה הוא לא שלי. ואני כמו זקן צריך לחפש: "איפה איבדתי משהו? איפה אני יכול למצוא מצב עוד יותר גבוה?". לא להשמיץ את אותו המצב שבו אני נמצא, אלא לחפש עוד פרוטה שאותה איבדתי איפה שהוא כאן. ולעלות.

כלומר אף מצב לא ניתן כדי שאני אירגע וארפה ממנו! זהו אגו מובהק! מיד מתחילה לעבוד עלינו ה"קליפה", וקשה מאוד לצאת מתוכה אחר כך. היא מצטברת כמו סיגים, כמו פסולת, שאותם אנחנו נצטרך אחר כך לעבד, בדומה לזה שאנחנו עכשיו מזהמים את האדמה, את האוקיינוסים ואחר כך נצטרך לעשות משהו בקשר לזה. ללא זה אנחנו לא נגיע לחיים רוחניים.

בקשר הזה חשוב מאוד, לא להנות ממה שניתן לנו ברגע זה, אלא למצוא תענוג ביגיעה! צריך להתרגל לזה.

לכן כל המאמצים שלנו, כל החיים הרוחניים שלנו נמצאים מעל "צמצום א'", מעל ל"מחסום". וצמצום, זה מצב, כאשר אנחנו סוגרים את החישובים האישיים שלנו עם האגו העצמי ומתחילים לעשות חשבון רק ליציאה, מחוץ לעצמי, ולקבל מזה תענוג.

זה לא מזוכיזם, לא השחתה והלקאה עצמית, אלא קבלת עלייה אגואיסטית, במאמץ רב, אבל לתוך המאמץ הזה נכנס האור העליון. אני מקווה שאנחנו נתחיל עכשיו בהדרגה להרגיש את זה, נתכונן לזה.

מתוך שיעור בשפה הרוסית, 07.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
"מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה"
תפקיד הקבוצה בגילוי הבורא
לא יוצאים אל ההרים בלי מורה דרך מנוסה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/cD2gE

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest