דף הבית / חכמת הקבלה / פרשת השבוע / לפני מדרגה חדשה

לפני מדרגה חדשה

"ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו: אכנו בדבר ואורשנו ואעשה אתך לגוי גדול ועצום ממנו" (שלח, י"ד, י"א-י"ב).

התורה מתארת הכול בשפה ארצית שמוציאה לגמרי את האדם מהכיוון הרוחני הנורמלי. אתה מכוון את עצמך לרצון ופתאום הבורא אומר: "עד אנה ינאצני", כאילו שלא הוא בעצמו מוביל אותך בדרך הזאת. זה המשחק שלו.

שאלה: מה זה "האותות" שהבורא עשה עבור העם?

תשובתי: האדם מתקדם למצב של כניסה למדרגה רוחנית, "ארץ ישראל", הוא מתגבר על כמות עצומה של כל מיני מכשולים, מתחבר עם הקבוצה, משתמש בערבות הדדית, יודע איך לקבל את האור העליון ואיך לעבוד איתו. הוא נודד 40 שנה במדבר, כלומר עובר 40 מדרגות שמבדילות את האגו מכניסה לאלטרואיזם. אבל העניין הוא שכל מדרגה היא גדולה יותר מכל המדרגות הקודמות. לכן מה שהוא לא יעשה, ולא משנה כמה הוא צדיק, הוא מתחיל אותה ממצב של רשע גמור: בתוך חוסר אמונה מוחלט, בניתוק מוחלט מהבורא. כמו שנאמר שלא יעזרו לצדיק כל מעשיו האצילים, ויהיו בעלי צדקה גדולים ביום שיהפכו לרשעים גמורים. איך צדיק יכול להפוך לרשע? פשוט מאוד: נמחק מזכרונו כל הטוב שהוא עבר, כדי שעכשיו הוא ירגיש את עצמו רשע. כל חיי הצדקות שלו מתהפכים פתאום לההיפך. איך זה יכול להיות? עשיתי כל כך הרבה טוב: את זה אהבתי, לההוא נתתי, לזה עזרתי, עם ההוא התחברתי. ופתאום מסתבר שאת זה הרגתי, לההוא הרבצתי, על זה הלשנתי, את ההוא הכנסתי לבית הסוהר. כלומר, כל מעשיו הטובים מתהפכים והופכים לרעים.

זאת ההרגשה של אדם לפני תחילת העבודה במדרגה הבאה. יתרה מזאת, כלפי כל המדרגות הקודמות שהופכות לרע, לאגו, מתווספת עוד גם אותה המדרגה שלפניה הוא נמצא עכשיו. הוא רואה, שכל מה שהוא עשה, הוא עשה למען עצמו, למען סיפוק האגו שלו. וכל זה נראה נורא: שקר, רשעות, בוגדנות, זוהמה, תחבולות כלפי קרובים ורחוקים. הם התייחסו אליו עם כל הנשמה והאהבה, ואילו הוא בגד בכולם כששאף רק לנצל אותם. כך מתגלה באדם המדרגה הבאה. אז מה הוא יכול לעשות? לְמה הוא ראוי? איך עליו לגשת למדרגה הזאת כשכאלה ענקים ניצבים בדרכו?

כל ההישגים הקודמים שלו הופכים לחטאים, והאדם רואה עד כמה הוא לא ראוי למדרגה הבאה. אבל במידה הזאת בתוכו נשמר הקשר עם הבורא, שהוא יכול לזעוק אליו. אז מלמעלה מגיעה עזרה, והוא מבין שרק בעזרת הבורא הוא יכול לתקן את החטא החדש שלו, שהוא הרבה יותר גדול מכל סכום החטאים הקודמים. והמדרגות הקודמות רק עזרו לו לראות עוד יותר את האגו שלו, אותו הוא מתקן עכשיו.

שאלה: האם באדם נשאר הזיכרון המר הזה?

תשובתי: הוא תמיד רודף אותנו עד לגמר התיקון, מפני שהוא הכרחי כדי לא לאבד את האמונה בבורא, ביצר הטוב. ולכן אנחנו תמיד מאשימים את עצמנו, מבלי להבין שהוא מסדר לנו את הפעולות הללו, נותן לנו כל מיני תכונות רעות, מאלץ אותנו לבצע מעשים פסולים וכולי. אבל מאחר ואין לנו קשר איתו, אנחנו לא רואים שכל זה נובע ממנו וטועים וקושרים הכול אלינו ומאשימים את עצמנו בכל.

שאלה: האם יש לאדם הרגשה שבעתיד כל זה יתהפך למצב חיובי?

תשובתי: האדם חי רק עם מה שברגע הנוכחי עובד בתוך הרצונות שלו, בכלים שלו. לכן בשבילו זה כל פעם מבוי סתום חדש, ועוד מבוי סתום כזה, שנראה לו שעד עכשיו לא היה כזה אף פעם. הוא רועד ממה שהיה קודם, אבל עכשיו הוא מפחד במידה עוד יותר גדולה. כמו שהמורה שלי היה אומר, שלצורך עבודה רוחנית צריך עצבים חזקים. אבל מצד שני, הבורא נותן הכול. מהעבודה הזאת אף פעם אין התקפי לב, אין התאבדויות, אין כאבי ראש: כמו שהאור בא, כך הוא הולך. כמו שהבוכנה עובדת בצילינדר, כך גם האור כל הזמן צריך לעבוד בנו.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 15.4.2015

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/u5Wyi

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest