דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לפניי שולחן ערוך

לפניי שולחן ערוך

בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ג', "עניין ההשגה הרוחנית":

"אין סוף ברוך הוא נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק.

והתפילה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא, "רצונו להטיב לנבראיו", והוא מכונה בשם אין סוף, משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי, שאין שינוי באור, ונשאר תמיד בשם הזה."

הכול מגיע אלינו מאין סוף. שם ה"מחסן" של כל הטוב שהבורא רוצה לתת לנשמות, ה"מאגר" של היחס שלו לנבראים, ה"מחסן" של כל הכוחות, ה"אורות" וה"כלים". והתפילה שלנו, הבקשה, הדרישה גם עולה לאין סוף.

"אין סוף", זהו היחס הטוב והלא מוגבל שלו לטובים ולרעים. בדומה לבעל הבית, שנותן לאורח שלו את כל מה שרק מסוגל חוץ מביטול הרגשת הבושה. ואז הנבראים יכולים לפנות בחזרה, לבקש ולדרוש הכול. אבל המערכת מסודרת בצורה כזאת, שקודם אתה חייב לקבל תיקון ורק אחר כך מילוי.

כי אחרי השבירה נוצר מצב שכל מילוי יהפוך לרעל, פשוט יהיה לרעתנו. אנו שואלים, למה הבורא לא נותן שום דבר סתם כך? העניין הוא, שאם אתה נמצא ברצון לקבל, אז האור בשבילך זה רעל. ולכן, מתוך אהבתו החלוטה אלינו, הבורא פשוט אינו מסוגל לתת לנו אותו, לשלוח לנו ייסורים, אמנם שסובל מזה הרבה יותר מאיתנו כביכול. כתוצאה, אנו מקבלים רק הארה קטנה, נר דקיק של אור, כל השאר פשוט יהיה לרעתנו.

שאלה: כיצד אנחנו יכולים לדעת משהו על אין סוף, אם זה "אור ללא כלי"?

תשובה: למעשה, האור לא קיים בלי הכלי. כאן מדובר על מושג, שהכלי אינו מגביל את האור. באין סוף האור אינו מוגבל על ידי הכלי, בגלל זה הוא נקרא "אין סוף". שם גם הכלי אין סופי, והאור בתוכו אין סופי.

חוץ מזה, בחכמת הקבלה אנו לומדים על סוג חדש, אחר של כלים. זה הייחוד של המדע הזה –

תמיד צריך לדייק על מה הוא מדבר, באיזו רמה, כי אחרת אנחנו לא מתמצאים איפה העולמות.

עד "צמצום א'" היו קיימים כלים "עגולים", ללא הגבלות, אבל עם הבחנות המחולקות לארבע דרגות. ואחר כך הופיעו כלים אחרים, הנבדלים דווקא על ידי מידת ה"צמצום" הפועל בהם, או מידת ה"מסך" הפועל מעל ה"צמצום", ו"אור חוזר" העולה מעל ה"מסך", כדי לעבוד בצורה כזו או אחרת, בדומה לבורא.

העניין הוא כזה: הבורא רוצה לתת לנבראיו דברים מסוימים. עד איזו מידה הנבראים מוכנים לקבל אותם, כדי לעשות לו בזה נחת רוח?

בשבילי זה אומר, להנות בעצמי כדי להשפיע לבורא אפשרות להנות ממני. אני מוכן לקבל ממנו כל דבר. אני רוצה "לקבל", "לבלוע" את כל המתנות שלו בתוך הכלי ה"עגול" שלי, אבל אני מקבל אותם לפי הקו בלבד, ולא מהעיגול.

למעשה, זאת הגבלה קשה ביותר: הבורא שם לפניי שולחן בלתי מוגבל עם כל המטעמים, שרק אפשר לתאר לעצמנו. ויהיה לי תיאבון להכל, אני באמת יכול לבלוע את הכול. אבל במקום זה אני חותך לעצמי חתיכת לחם, שם עליו קצת מלח, ושותה חצי כוס מים.

זהו קו דק, אני לא מסוגל ליותר מזה. כי אני רוצה לעשות לו נחת רוח, ולכן לא יכול לטעום עוד משהו ושזה לא יהיה לעצמך. כי יותר מזה, אני אתחיל להנות לעצמי.

אבל האם הבורא נהנה מזה שאני חוסך מעצמי? יוצא, שלא עשית לו בזה נחת רוח, וגם לא לעצמך. כבר יותר טוב בכלל לא לנגוע בשום דבר. לפחות אם הייתי יכול לקחת מנה מכובדת, אבל כזאת מנה עלובה…

כאן אי אפשר לעבוד על המוח שלי כדי להביא אותו למצב הרצוי… אז מה לעשות? כיצד ניתן להסתפק בלחם ומים מהשולחן האין סופי הזה, ובכך רק לגרום צער יותר לעצמי ולבורא? כיצד ניתן להסתפק בהצהרה שאני לא מסוגל לכלום?

אבל זאת בעצם עבודה עם ה"מסכים", ודווקא היא מוטלת עלינו. איזו הצדקה יש לפעולה הזאת?

הערה: בעצם, על ידי הפעולה הזאת אנו בונים משהו באופן עצמאי…

תשובה: זאת אומרת, שגם מצידנו צריכה להיות אותה ההבטחה הבסיסית: "סוף מעשה במחשבה תחילה". אנחנו בטוחים שנגיע לתיקון השלם אם נבצע פעולות קטנות ורבות.

מתוך שיעור לפי מאמר מתוך הספר "שמעתי", 11.11.2013

ידיעות קודמות בנושא:
כלי מלא הוא אין סופי
אל תפחדו לטעום מהתענוג
סעודה לחימום

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/fewiX

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest