"לפי הצער – השכר"

שאלה: לפי הטבע שלי אני אוהב להיות לבד. אני מתלבט האם כדאי לי לנסוע לכנס, שבו מצפים ממני לקשר וחיבור עם אנשים אחרים.

תשובתי: אני מבטיח לך שאתה יכול לבוא לכנס ולהישאר שָם לבד, פשוט כצופה. אפילו מאמצים כאלה הם מאוד מועילים: להגיע לשם ולהרגיש שאינך מחובר עם אף אחד.

המאבק הפנימי הזה צריך להתנהל בך: האם אני רוצה להתחבר או לא? אני יחד עם כולם או לא? הם משפיעים עליי או לא? האם עשיתי נכון שהגעתי או שהיה טוב יותר לו נשארתי בבית? כל הספקות והבירורים הפנימיים שהאדם חווה כשהוא נמצא פיזית בכנס, אך לא נפשית, וכשהוא רואה כיצד האחרים יכולים להתחבר ואילו הוא נשאר בצד, זוהי כבר בדיקה עצמית רוחנית.

אם הוא לא יעבור אותה, הוא לעולם לא יגלה את הטבע שלו, ההפוך מהבורא, ולא יהיה לו מה לתקן. אנחנו מתקנים את אותה הדחייה שאנחנו מגלים בינינו, את ההתרחקות, הוואקום הריק שבינינו. כלומר, אני בכלל אינני רוצה להתחבר עם האחרים, להיות מקושר אליהם איכשהו או להיות תלוי בהם במשהו. אינני רוצה מהם דבר, ושלא ידרשו ממני כלום. בוואקום הריק הזה שמתגלה לנו, אנחנו מתחילים לאחר מכן לבצע את התיקונים שלנו.

אך מבלי לבצע כמה ניסיונות כאלה של השתתפות פיזית, לא ניתן להתקדם. לא צריך לחפש לעצמך תירוצים מהסוג של: לא הפעם, אולי בפעם הבאה. לא תהיה הזדמנות אחרת, נערך כאן חשבון פשוט: "לפי הצער (המאמצים) – השכר". לכן העבודה שלנו היא לעלות מעל לחישובים הרציונאליים שלנו, ולא להצטדק שהאופי הטבעי שלנו או התנאים בעבודה או במשפחה אינם מאפשרים לנו להגיע לכנס. תנסה לסלק את כל הדברים המשניים ולהביט לאמת בעיניים. יש לך הזדמנות, האם אינך מרמה את עצמך בטענה שאינך יכול לנצל אותה?

מתוך שיעור בנושא ההכנה לכנס ארה"ב, 11.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
פירות הציוויליזציה הרוחנית
הכוח החזק ביותר – האור
מתנות מהכנס