דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לעבוד בתיאום עם האור

לעבוד בתיאום עם האור

2013-07-12_congress-piter_7371_w.jpg

מתוך כנס הזוהר העולמי 2014, שיעור מס' 4

חכמת הקבלה מתארת את הבריאה מדרגת אין סוף. באין סוף קיים הכול והאין סוף קיים כלפי הבורא. באין סוף האור והכלי נמצאים באחדות נפלאה, כי הם שווים, תומכים זה בזה, ומעצבים אחד את השני, מפני שאין אור בלי כלי ואין כלי בלי אור. הם קיימים במצב קבוע.

ובהמשך, כדי להקנות לכלי שנברא באין סוף ונמצא באיחוד עם הבורא הכרה והבנה של מצבו, נבראו חמשת העולמות (העלמות, הסתרות): אדם קדמון (א"ק), אצילות, בריאה, יצירה ועשיה (אבי"ע). ומתחת לכל העולמות, בניתוק מהם, נמצא העולם הזה. אנחנו מנותקים לגמרי מהמערכת הרוחנית, בכלל לא מבינים היכן נמצאים ומה קורה בה.

הגבול שעובר מעלינו נקרא "מחסום". הוא קובע את המציאות שבתוכה כולנו נולדים וחיים, את דרגת ההתפתחות הנוכחית מדור לדור. אור אין סוף אחד ממלא כלי אין סוף אחד, כל זה אחד. ואור אין סוף משפיע עלינו בצורת "אור מקיף" (א"מ) שמעורר אותנו להתפתח. אנחנו תלויים בו ובשלב הנוכחי עלינו ללמוד למצוא שפה משותפת עימו.

אנחנו צריכים לדעת כיצד לעורר את השפעתו עלינו, כיצד להתקרב אליו, כתוצאה מאילו פעולות הוא משפיע עלינו יותר או פחות. צריך כל הזמן "לשחק" עימו, להתאים את עצמנו אליו. כפי שאדם חושף את חלקי גופו כלפי השמש כדי להשתזף, בדיוק כך עלינו לפעול כלפי "האור המקיף" בפנימיות.

אנחנו עדיין לא יודעים כיצד להתקרב להשפעת האור בצורה המרבית, ויחד עם זאת השפעתו תמיד חיובית, היא תמיד לטובה, מעניקה לנו אושר ועושר בכל המובנים, באמת שפע מוחלט. אבל בינתיים בשבילנו זה "אור מקיף", מפני שאנחנו לא מתאימים לתכונתו הפנימית.

האורח צריך להיות דומה לבעל הבית. בעל הבית מספק לו את הכול ורוצה רק לתת עוד ועוד והאורח מתבייש, הוא אינו מסוגל לשאת זאת. אז הוא עושה על עצמו "צמצום" ואומר שתחילה עליו לבנות את עצמו לפי אותו החוק כדי להשפיע בחזרה לבעל הבית. רק במקרה הזה ובמידה כזאת הוא יוכל לקבל ממנו כל טוב.

כך אנחנו מקבלים מהבורא "אור פנימי", במידה שאנחנו מסוגלים להשפיע לו. וזה אפשרי רק ביחסים עם מישהו שאוהב אותך. כשאני משפיע לאדם אהוב אני נהנה מההשפעה שלי, כמו אימא שמטפלת בילד שלה. נתינה היא סימן לאהבה. לכן, אם אנחנו נתאים את עצמנו לאהבה שאנחנו מצפים מהבורא, אז אנחנו נרגיש אותה.

כיצד משיגים אותה? כיצד אפשר להיות אורח שיודע להשיב יחס לבעל הבית? כיצד לומדים מה זאת נתינה? מפני שעכשיו אני לא יודע מהי, כי כולי שקוע באהבה עצמית, בתוך קבלה לעצמי.

כאן אני יכול רק לנצל את ההכנה שעשה מראש הכלי הרוחני שהיה בחיבור עם האור. אז הכלי עשה שבירה, שבר את עצמו לחלקים כדי לגלות עד כמה הוא שונה מבעל הבית. הוא רצה לגלות את הרע שבו מפני שרק בצורה כזאת הוא יוכל להידמות לבורא.

קודם, בעולם אדם קדמון, נעשתה "חלוקת" האור לנרנח"י וחלוקת הכלי ל"כח"ב וזו"ן". ובהמשך, בין העולמות א"ק ואצילות נעשתה השבירה. ואז הכלי האחד הגדול התחלק, התפרק להמון חלקים, שכל אחד מהם סגור בתוך עצמו, בתוך האגו שלו, בתוך הרצון לקבל לעצמו. הוא סגור בצורה כזאת שהוא אינו מוכן, אינו מסוגל להרגיש את ה"זולת". הוא מרגיש רק את מה שקורה בתוכו. זה הטבע שלו.

כל מיליארדי הכלים ירדו עד שנפלו בעולם הזה ומהם נוצר היקום שלנו. ובהמשך החומר של היקום התחיל להתפתח כבר מלמטה למעלה. במהלך התהליך הזה נוצר והתפתח כדור הארץ ועליו הצמחים, בעלי החיים והמין האנושי.

heb_o_rav_2014-02-06_lesson_congress_n4_pic17

כך נמשכה ההתפתחות בעולמנו, הניצוצות שנפלו מלמעלה התחילו להתחבר ביניהם לגושי חומר, לכוכבים, פלנטות ולגלקסיות ואחר כך על פני כדור הארץ לצורות שונות של טבע צומח וחי שאנחנו חלק ממנו. אם קודם היה תהליך של פירוק שנגרם כתוצאה מ"שבירת הכלים", עכשיו מדובר דווקא על חיבור החומרים, הרכיבים. הכלים נפלו והתחילו להתחבר ביניהם. לשם כך לא דורשים מהם לבצע פעולות מתוך מודעות והבנה. בדרגות הדומם, הצומח והחי החלקיקים מתחברים בעצמם לאטומים, האטומים מתחברים למולקולות והמולקולות מתחברות למבנים יותר מורכבים, לגופים ביולוגים. כך, בהדרגה, החומר הדומם הופך לחומר צומח וחי.

אבל דרגת המדבר אינה שייכת לעולם שלנו, היא עדיין לפנינו ואנחנו בינתיים חלק מעולם החי, יותר מפותחים. החיים שלנו כפופים לעקרונות מדויקים, כולנו עושים מה שמביא לנו תועלת מרבית. כל אחד פועל לטובתו האישית. ברור שאנחנו משתדלים "להסתדר" בינינו, כדי לא "לאכול" זה את זה, אבל בסופו של דבר, בכל זאת, כל אחד מאיתנו דואג לעצמו. זאת התוכנה שלנו. כך אנחנו מוצאים את עצמנו מנוגדים ל"אור הפנימי". אבל "האור המקיף" פועל עלינו בצורה מיוחדת ובכל זאת מקדם אותנו לחיבור יותר גדול. אף על פי שעל ידי החיבור אנחנו נעשים יותר ויותר אגואיסטיים.

החומר הדומם מסתפק בקיום, הוא רק שומר את עצמו מהרס, לכן כדי לשבור אותו צריך להפעיל עליו כוח העולה על כוח השמירה האגואיסטית שלו. אין לו חסרונות אחרים. החומר הצומח אינו מסתפק בכך, הוא רוצה לגדול, לנשום, הוא פולט את מה שמזיק וסופג את מה שמועיל, הוא מתפשט ומתרבה. האגו של החומר הצומח שונה מזה של הדומם.

כך "האור המקיף" מחדיר את האנרגיה שלו, מחבר יותר ויותר חלקיקים יותר ויותר מורכבים, בונה תאים חיים שמתרבים, מרגישים את הסביבה, לומדים לנצל אותה להתפתחותם. בדרגה הזאת האגו כבר קשור לסביבה.

בעלי החיים לא רק מכירים את הסביבה, אלא גם נעים ממקום למקום וגם מולידים צאצאים ודואגים להם. במילים אחרות, בתוך האגו שלהם מושרש כוח הנתינה שמיועד לשמשם.

ואנחנו בני האדם, מנצלים עוד יותר את הסביבה בכל הרמות של הדומם, הצומח, החי והמדבר. הרי האגו שלנו מפותח ביותר ובנוסף לכך ממשיך להתפתח. בעלי החיים אינם מתפתחים כמונו, הם פשוט נכחדים ובמקומם באים זנים אחרים.

מצד שני, האדם משתנה מדור לדור במהירות מסחררת. לפני חמש מאות שנה הבן היה דומה לאב, והנכד היה דומה לשניהם, אותם החיים, אותו המקצוע, אותם הבגדים. אבל היום האדם כל הזמן משתנה, כל פעם כאילו נולד מחדש. בעצם, חייו מתפרסים על מספר דורות.

בשביל מה "האור המקיף" פועל עלינו, מנהל אותנו בצורה כזאת? כדי שנהיה יותר ויותר מורכבים. ככל שהמבנה יותר מורכב, כך יותר קשה לדאוג ולתמוך בו. ככל שהחיבור בין הרצונות יותר מורכב, כך הם נעשים יותר אגואיסטים, רוכשים כוחות פנימיים יותר גדולים. הם רואים את העולם בחוץ יותר ויותר בצורה אגואיסטית, מחפשים הזדמנות לנצל ולהרוויח מכל דבר. בצורה אידיאלית אנחנו היינו רוצים לגרוף לידינו את כל העולם. "האור המקיף" ברא אותנו כאלה.

היום זה הביא אותנו למשבר. הטבע או במילים אחרות, האור או הבורא מביא אותנו להתפתחות מרבית של הטבע המקורי שלנו, אבל אנחנו מגלים שכתוצאה מזה אנחנו מרגישים יותר גרוע. מסתבר, שאין לנו יותר מלאי של כוחות חיוביים שיאפשרו לנו להסתדר זה עם זה ולקבל תענוג כמעט אופטימלי.

למעשה, היינו רוצים להעביר את התהליך לפסים אחרים, ברור לנו שכדאי לתת לילדים את החינוך הטוב ביותר, לחזק את מוסד המשפחה, לתקן את עצמנו כדי לא להיות תוקפניים, לבנות חברה ידידותית, שוויונית, טובה יותר…

אבל הכול יוצא הפוך, ואחוז אפסי של עשירים שולטים על מחצית מהעושר העולמי. הם בעצמם מפחדים, הם אינם יודעים מה לעשות, אבל מצד שני, הם אינם מסוגלים לוותר על כך, הם אינם מסוגלים לחלק שום דבר. כל החסד שלהם מכוון לתועלת עצמית כדי לרכך וליישר את המצב ולא יותר מזה. אבל גם בזה הם אינם מצליחים.

ובכן, בסופו של דבר, "האור המקיף" הביא אותנו ל"הכרת הרע". לכן, רבים שואלים את השאלות "מה לעשות?", "איזה מין חיים אלה?", רבים נכנסים לייאוש, משתמשים בסמים, בתרופות הרגעה, ובתרופות נגד דיכאון. תרופות כאלה רושמים אפילו לתלמידים בבית הספר, וסמים קלים נמכרים לכולם, העיקר שהאדם יירגע וימות בשקט…

זה לא נעשה בזדון, אלא מחוסר ברירה. וכל זה תוצאה מהשפעת "האור המקיף". כי הוא צריך להראות לנו את המצב האמיתי שלנו. כך בעזרתו אנחנו הגענו ל"הכרת הרע" כלשהי, לשאלות על משמעות החיים. שאלות כאלה דוחפות אנשים מסוימים להתאבדות, לרצח של אנשים אחרים או לשימוש בסמים וכולי. וישנם כאלה שמבינים את השאלה העיקרית בצורה מעט יותר רגישה. זה תלוי ב"רשימות", בגן הרוחני שטבוע באדם ומאפשר הרגשה חדשה. לכל זה צריך להיות פתרון, תשובה. אני חייב להגיע למקור מסוים שבאמת ייתן לי תשובה מדוע אני חי ומה הטעם לחיי.

אם "האור המקיף" מביא את האדם לזה, מה טוב. אז השאלה בעצמה מעוררת את הפוטנציאל הטמון בה והאור מביא אותו למקום שבו מתאספים אנשים כמוהו. אלה לא גופים, אלא ניצוצות, שאלות פנימיות ביותר, הפוטנציאל הפנימי שנאסף על ידי "האור המקיף". בעצם, זה כל מה שהוא עשה, אסף את החלקים הנפרדים, את החלקיקים האלמנטריים, האטומים, המולקולות, התאים וכולי. הוא פשוט ממשיך במלאכתו, אוסף את הכול ביחד. וגם הכנס שלנו הוא עבודתו של "האור המקיף". הוא אוסף את הרצונות המשתוקקים למעלה. ואחרי שאנחנו מתאספים אנחנו מחפשים את התשובה כיצד לפתור את הבעיה. וכאן, אחרי שהבורא הביא את האדם לגורל הטוב ואמר לו "קח", יש שתי אפשרויות:

• או שאנחנו ממשיכים להיות בצורה לא מודעת תחת השפעתו של "האור המקיף" שטיפל בנו עד כה.

• או שבעזרת הקבוצה, יחד עם "האור המקיף", אנחנו משתתפים בתהליך בצורה הכרתית עם הבנה והרגשה.

כלומר, עלינו להיות קשורים עם "האור המקיף". עלינו להבין כיצד אנחנו משפיעים עליו והוא משפיע עלינו וכיצד ניתן לשלוט בהתפתחותנו בעזרתו. מעכשיו והלאה אנחנו מקבלים בחירה חופשית. לכן, עלינו לחשוב רק כיצד הוא פועל וכיצד אנחנו יכולים לשנות ולזרז את פעולותיו. את זה עלינו ללמוד, לכן, הוא הביא אותנו למקום הלימוד.

כאן מסבירים לנו שבסופו של דבר עלינו לבצע אותה הפעולה של "האור המקיף". כפי שהוא אסף את החומר, יצר מבנים יותר ויותר מורכבים, כך גם אנחנו צריכים להמשיך את המלאכה. אנחנו ממשיכים לעשות אותה בעצמנו, בעזרת האמצעים העומדים לרשותנו.

האור הביא אותנו לקבוצה ואני חייב לעבוד למען החיבור בקבוצה לגוף אחד, למערכת אחת. כך אני מתקדם יחד עימו, ואז אני רואה בו שותף. עכשיו הוא כבר לא דוחף אותי למשהו, אלא אני משתמש בו לא ככוח המתנגד, אלא ככוח עזר שנמצא בידי.

ובעצם, זאת כל חכמת הקבלה. היא מספרת כיצד מעכשיו והלאה לנצל את החיבור בינינו כך ש"האור המקיף" יסייע לנו. החיבור הקטן שישנו בהתחלה יתרחב יותר ויותר עד שיקיף את כל האנשים בעולם. ואז אנחנו נחזור באותה הדרך לאין סוף, לחיבור המושלם.

אם אנחנו לא נצליח, לא נרצה זאת, אז "האור המקיף" יתקן אותנו בכל זאת, יפעל כ"חוק נתן ולא יעבור". הרי עלינו להגיע לגמר התיקון במשך תקופה מוגדרת של ששת אלפים שנה. דברים רבים כבר נעשו ונשאר לנו עוד קצת. על ידי החיבור בינינו, בעזרת "האור המקיף", אנחנו צריכים להביא את עצמנו לתיאום עם התכונה של "האור הפנימי".

מהותו של "האור הפנימי" היא השפעה ואהבה. אנחנו לא יודעים מה זה. כאן צריכים להבין, שבכל עולם קיימת "רשת", מודל, תבנית מיוחדת, ועלינו להתחבר לקבוצה בהתאם לזה, כל פעם מחדש. ב"עולם העשיה" אנחנו נתחבר נניח ל"אליפסה", ב"עולם היצירה" ל"משולש", ב"עולם הבריאה" ל"ריבוע" וב"עולם האצילות" ל"עיגול"… כל פעם הקשר בינינו, החיבור הקבוצתי מקבל צורה חדשה, יותר ויותר איכותית.

heb_o_rav_2014-02-06_lesson_congress_n4_pic01

אם אנחנו משתדלים לעשות זאת, אנחנו כביכול מכניסים את עצמנו לתוך "תבנית" כלשהי. זה לא נוח, לא נעים, לא טוב, אבל אין ברירה, כי אנחנו חייבים להיות יותר ויותר "צמודים" זה לזה. כל אחד "משייף" את עצמו, מצמצם את עצמו, נכלל יותר ויותר באחרים. וכך פעם אחר פעם, אנחנו מכניסים את עצמנו לתוך תבנית החיבור יותר ויותר איכותית. וה"אור המקיף" עוזר לנו בכך. אם אנחנו משקיעים מאמץ כדי להיכנס לתוך התבנית, אז הוא מסייע לנו. הוא עוזר לנו גם אם אנחנו טועים, הוא לוחץ עלינו מעט בטוב כמו מורה בבית הספר.

אבל, אם אנחנו מתעצלים, אז השפעתו הופכת להיות שלילית ומביאה לנו מצב הפוך מהמצב שעלינו להגיע. כך, מלית ברירה אנחנו לומדים מהו חיובי מתוך השלילי. כך או אחרת, הכול נעשה בעזרת "האור המקיף". "עליית התפילה" היא החיסרון שאנחנו מגלים כלפי "האור המקיף". ו"עניית התפילה" היא האורות שמגיעים אלינו ומושכים אותנו קדימה. תוך כדי העבודה הזאת אנחנו מתקדמים.

העיקר הוא לזכור ולתאר לעצמנו כל רגע שעלינו לקבל צורת קשר חדשה. כל פעם נכנסים לתבנית חדשה. אז אני בעצמי מעצב, בורא את עצמי, יוצא מחוץ לחומר של הרצונות שלי ורואה בו את החומר בזמן שאני הוא היוצר.

זאת עבודה יוצאת מן הכלל, יצירה שגורמת תענוג בלתי יאומן, תענוג בדרגת הבורא שמעצב את הבריאה. זהו האור העליון, אור נרנח"י שמגיע וממלא אותנו. אין תענוג יותר גדול בכל הבריאה מאשר לראות את עצמנו כבורא. מצד אחד, אתה מכיר את החומר כי אתה נמצא בו, ומצד שני אתה מצמצם את עצמך, יוצא מתוכו ומתחיל לעבוד עליו מבחוץ, כדי להכניס את ה"חמור" לתוך ה"אורווה", לתוך התבנית הנכונה: אליפסה, משולש, ריבוע או עיגול. כמובן שלא מדובר על צורות גיאומטריות, אלא על תכונות, הן נולדות בנו, אנחנו מולידים אותן אחת מתוך השנייה ומרגישים שאנחנו משתנים…

זאת באמת עבודה מיוחדת, מתנה גדולה מהבורא שמאפשרת להרגיש מה זה להיות בורא. וכל זה מוטל עלינו. ובסוף הדרך, אחרי שאנחנו בונים מעצמנו את דמות הבורא, אנחנו מרגישים ומבינים את כל הבריאה ומגיעים לדבקות שהיא המהות של גמר התיקון ומטרת הבריאה.

כשאנחנו מתחילים לעבוד בקבוצה על הערבות, אנחנו מבינים את המטרה הזאת ועובדים כל הזמן מול "האור המקיף" ומכוונים כלפי "האור הפנימי", שואפים להידמות ל"אור הפנימי" בעזרת "האור המקיף". ותוך כדי ההתקדמות אנחנו מבינים יותר ויותר ש"אין עוד מלבדו". הוא פועל בנו, הוא מעורר בנו את כל המחשבות והרצונות, הוא נותן לנו את כל ההזדמנויות דרך הסביבה, הוא מעורר את הכול, חוץ מנקודה אחת, והיא, נקודת הבחירה החופשית שלנו.

כך על ידי החיבור בקבוצה אני מוצא את צורתי החדשה. הוא עיצב אותי עד כה והחיפוש אחר הצורה הבאה זה "האני האמיתי". אני עורך מחקר ונמצא בהתפתחות, בחיפוש אחר הצורה המתקדמת יותר שלי. זה העיקרון של "אין עוד מלבדו", אנחנו כל הזמן פועלים בעזרת "האור המקיף" כדי להגיע ל"אור הפנימי".

מתוך כנס הזוהר העולמי, שיעור מס' 4, 06.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
התקופה הסמויה של ההתבגרות הרוחנית
מעבדה לתיקון האגו האנושי
בונים את הבית שלנו

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/BbRCp

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest