לנצח את הבורא

כל הלימוד שלנו נועד לפתח בנו את חוש הכרת הרע. מהצד השני, אנחנו רואים שגם ללא הלימוד הזה האנשים מגיעים להכרת הרע. נותנים להם חינוך תואם, מקנים להם ערכים תרבותיים, מחנכים אותם כראוי, ובכך מפתחים בהם את האדם, שכבר לא יכול סתם כך לגנוב, להרביץ או להרוג מישהו. הוא הופך להיות טוב יותר, נדיב יותר, הוא מקים ארגוני צדקה כדי לעזור לחולים ולנזקקים… בצורה כזאת, האדם מבין מה זה רע ורוצה לעשות טוב.

ובכל זאת, בני האדם בעולם שלנו הם גם מפותחים וגם לא מפותחים. הרי הם פועלים מתוך הרצון האגואיסטי שלהם. יש כאלה שעוזרים לאחרים מפני שהם פוחדים להימצא בעצמם במצב דומה. יש כאלה שכואב להם הלב כשהם רואים אנשים שסובלים, והם רוצים להרגיע את הכאב הזה. באגואיזם שלנו טמונים הרבה יסודות להתנהגות "אלטרואיסטית", לעזרה לזולת ודאגה לטובת הכלל.

אבל אין לזה שום קשר לתיקון האמיתי של האדם. כל התכונות הטובות וכללי ההתנהגות החברתיים בעולם שלנו נובעים בסופו של דבר מתוך האגואיזם. האדם יכול להיות התגלמות הטוב: לדאוג לכולם ולהיות אהוב על כולם, אבל האהבה העצמית היא זו שמנהלת אותו. ולכן, במונחים הקבליים, הוא נשאר בדרגת ההתפתחות ה"בהמית". כי לא הוא זה ששולט על התכונות שלו, אלא להיפך, התכונות שלו שולטות עליו. לא משנה עד כמה נפלא הוא יהיה, זה למעשה לא הוא, אלא האגואיזם שלו, שמנהל אותו בצורה כזאת. ניתן לכנות אדם כזה בשם "מלאך", על שם המדרגה ה"בהמית" הרוחנית.

בעיקרון, דרגות ההתפתחות של הדומם, הצומח והחי יכולות להשתייך לקטגוריית ה"מלאכים", מאחר והם מבצעים את ציווי הטבע ללא עוררין. זה נוגע גם לכל בני האדם בעולם שלנו. לכן אין כאן שכר ועונש. שכר ועונש יכולים להיות רלוונטיים רק עבור אלה שמתחילים לעבוד על עצמם ולהתקרב לבורא. מכל היתר פשוט אין מה לדרוש, הם בינתיים נפעלים.

נחזור לחכמת הקבלה: אנחנו עוסקים בה, מפני שהנקודה שבלב מעוררת אותנו, וכך אנחנו מרגישים שכר ועונש בדרך הרוחנית. אנחנו דואגים להתקדמות שלנו: האם נצליח להתעלות מעל לטבע שלנו, שהוא בעצם הבורא? אנחנו בעצמנו רוצים לשלוט עליו.

מה זה אומר? האם אנחנו רוצים לשלוט על הבורא? – כן! על זה נאמר : "ניצחוני בניי". אני בראתי בהם את היצר הרע, והם דרשו ממני את הכוחות כדי לתקן אותו לטוב.

האדם מתפתח רק כדי להגיע למצב שבו הוא יהיה קיים בפני עצמו, מבלי לציית לטבע בצורה עיוורת. וההתפתחות הזאת תלויה בהכרת הרע. באיזה רע אני מכיר? אולי אני גנב? או שקרן? אבל הבורא הוא זה שברא אותי ככזה! הכרת הרע האמיתית היא הכרת חוסר ההשתוות שלי לבורא. רק ביחס אליו מתגלה הכרת הרע שלי. מדובר על אותם הרצונות שאני מגלה כהפוכים ממנו.

אבל איך אני יכול להשוות את עצמי לבורא? –בדיוק לשם כך דרושה הקבוצה. היא האפשרות היחידה שלי. היא הסטנדרט שלי, קנה המידה שלי, שביחס אליו אני יכול להעריך את עצמי. ולכן דווקא הרגש של דחייה מהחברים, דחייה מהקבוצה, מאפשר לי להכיר את הרע שלי. ואז אני מתחבר עם החברים, כדי להגיע אל הבורא.

לכן, קיימים כאן שלושה מרכיבים: אני, הקבוצה והבורא. לפיהם אני מעריך את היצר הרע ואת היצר הטוב שלי, את השכר והעונש, את כל ההבחנות שלי ששייכות ל"אדם", הדומה לבורא. כל שאר הדברים פשוט אינם שייכים לעניין.

כך אנחנו צריכים לחלק את כל הבריאה. גישה כזאת ממקדת אותי בצורה מדויקת על המטרה. הקבוצה הופכת עבורי לאמצעי להשגת הבורא, שמסתתר מאחוריה ומתגלה לפי המידה שאני שוקע בתוכה. כשאני נכלל בקבוצה, אני מגלה שגם הבורא נכלל בה. אם כן, הקבוצה היא השטח המשותף ביני לבינו.

ביחסים ההדדיים עם הקבוצה, בניסיונות להתחבר עם החברים, אני מגלה את היצר הרע שלי. כך גם לאחר היציאה ממצרים מתגלה בינינו הר סיני, הר של שנאה, ומהצד השני, מחוסר ברירה, אנחנו צריכים להפוך להיות כאיש אחד בלב אחד. הפער הזה בין החיבור לבין השנאה הגדולה – זהו היצר הרע, ועליו אנחנו דורשים את התיקון.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מהות הדת ומטרתה", 30.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
הנכסים הרוחניים שלי
השוני הבלתי נסבל מהבורא
רע תחת מיקרוסקופ

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/6yRR5

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest