ללכת אחרי מורה שרואה את הדרך

"וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת." (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר, סעיף נ"ז)

שאלה: האם ייתכן מצב שאדם כבר מצא מורה, התחיל ללכת בדרך ישרה אל העולם הרוחני ונפל בדרך?

תשובתי: הדבר מצביע על העדר קשר שלו עם המורה. תלמיד צריך כל הזמן להחיות את הקשר הזה. אם הוא לא מתחדש, אז המורה ממשיך לנוע קדימה, ואילו התלמיד בעקיפין פונה הצידה, עד שהקשר מתנתק לגמרי. מעניין מאוד לצפות בתהליך, כיצד תלמיד שומע פחות ופחות, מגיע פחות ופחות לשיעורים ואז נעלם.

העיקר שהמורה לא יכול לומר דבר על כך לתלמיד. התלמיד צריך בעצמו לבדוק את עצמו ולהבין, כיצד לפעול בשיתוף פעולה הדדי עם המורה. אבל צריך להיות לו ברור, שברגע שבו הוא לא נאחז במורה, כמו ילד שנאחז באדם בוגר, אז לא ידוע היכן הוא נמצא. הרי יש לו סיבות רבות ושונות כמו לילד קטן שאיבד את עצמו בהמון ואינו יודע במי להיאחז ולאן ללכת. חובה לרכוש כזאת הרגשה של קירבה או ניתוק מהמורה.

מתוך שיעור וירטואלי, 2.12.2018