קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: הבורא אמר לאברהם: "גר יהיה זרעך ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה". למה הגלות צריכה להיות מלווה בעינויים?
תשובתי: כך היא התקופה הזאת "על פי הגדרתה". אתה מלכתחילה מיועד להיכנס לדברים רעים.
תחילה אתה חי ב"שבע שנות שובע", זהו שלב של התפתחות מוצלח של האגו. טוב לך, אתה בונה חברה דמוקרטית פורחת, שבה הכול מתנוצץ…
והנה הסתיימו "שבע שנות שובע". אתה היית רוצה להמשיך עוד ועוד בלי גבול את "המעוף של החלום" הזה, אבל פתאום משהו משתנה, ואתה בעצמך אינך יודע מדוע. במיוחד רואים את זה בדור הצעיר: הופיע "דור הפרחים", ההִיפים, האנשים הפסיקו להתעניין בהולדת ילדים, להתחתן. רבים, במקום כל מיני דברים גדולים ופרויקטים למיניהם, מסתפקים בסמים. אף אחד אינו מעוניין לטוס לירח. החלל והכוכבים אינם מושכים כמו קודם, מה אכפת לנו מהם?
פתאום האנושות איבדה את העתיד. מדוע? מהי הסיבה? אנחנו יודעים מהיכן זה נובע: אנשים מימשו את האגו שלהם עד הסוף. המלאי נגמר.
ולכן היום אנחנו כאילו הולכים בחזרה. אותו האגו שאנחנו פיתחנו, הוא עכשיו מתחיל לאכול אותנו: האוכל של היום רק גורם נזק, השירותים לא נורמליים, מערכת הבריאות רק רוצה להרוויח כסף ולא אכפת לה מהבריאות שלך, הממשלות רק מוצצות את המיץ מהאזרחים. האקולוגיה, זו דוגמה מובהקת לחוסר אכפתיות: לא אכפת לנו מה יישאר לילדים ולנכדים שלנו, מה גם, שלרבים אין ילדים. אם זה יימשך כך באופן כזה, אז בדור הבא לרוב האנשים לא יהיו ילדים.
כך האגו אוכל את עצמו לאורך "שבע שנות רעב". "רעב", במקרה הזה, נקרא, "הכרת הרע" באותו האגו שפיתחנו ב"שבע שנות שובע". ואף על פי שעדיין יש לנו לאן להתדרדר, מלחמות עולם ושאר אסונות, אבל בכל זאת, היום כבר אפשר להגיע לסיכום ולזרז את "היציאה ממצרים". הכול תלוי בנו.
אבל כאן אי אפשר להסתדר ללא הרגשת הצער, ללא הרגשת הגלות. ו"גלות", זה נקרא חוסר נוכחות הבורא בי, בנו. ואפשר להרגיש את זה רק כאשר אנחנו מפוזרים, מפורדים, מחולקים, שבורים. ואז, בשלב הסופי של הגלות אנחנו רוצים להתחבר, מפני שבחיבור אנחנו יכולים למצוא את הכוח החדש, הפנימי, העליון.
ומי מסוגל לזה? קומץ קטן של אנשים.
בתקופה כזאת אנחנו נמצאים. ויש לנו אפשרות לזרז את ההתפתחות, לפנות מדרך של ייסורי מוות, כלומר, "דרך אחישנה" קיימת. איך? על ידי החינוך האינטגרלי ועל ידי הפצת חכמת הקבלה. כי לשם כך היא ניתנה, אחרת היינו יכולים כל הזמן להתפתח בייסורים. חכמת הקבלה ניתנה כדי שאנחנו נתקדם ב"דרך אחישנה" ולא ב"דרך בעיתו", כדי להזמין את המאור המחזיר למוטב, ולא נחכה לצרות ומכות.
אבל אני שוב אומר, את הייסורים עצמם בכל זאת חייבים להרגיש, כולם. השאלה היא, מתי אנחנו נהיה מספיק חכמים כדי להעביר ייסורים גשמיים לייסורי אהבה? מתי נרצה לאהוב, להשפיע, להתחבר? זה תלוי בהפצה שלנו, בתשומת הלב שלך, ברגישות.
שאלה: יוצא, שלא משנה כמה מאמץ נשקיע, הצרות והמכות יהיו עוד יותר חזקות?
תשובתי: לא. המכות יהיו יותר איכותיות. אנחנו נתפוס אותן בהבנה, בהרגשה. הן תהיינה מכות "ממותקות", בתנאי שאתה תהיה מחובר עם הקבוצה במרכזה.
ואז אתה תקבל את המכות האלה גם כן ב"אור החסדים", כלומר הן לא תהיינה מכות וצרות. העניין הוא, שאתה חייב לקבל תרופה, אבל המרירות שלה תהיה מוסתרת בעטיפה מתוקה.
מתוך שיעור על המאמר "ירושת הארץ" של בעל הסולם, 06.10.2013
ידיעות קודמות בנושא:
חייזרים בארץ זרה
שבע שנות רעב
תחת עולו של האגו
