ללא חיצוני, לא יהיה פנימי

שאלה: אם אנחנו עוסקים בהתפתחות הרוחנית הפנימית, אז מדוע הפעולות החיצוניות, כולל השתתפות בשיעורים ובכנסים, הן כל כך חשובות?

תשובתי: הכול מתחיל מדרגת הדומם. עד שאני לא אעבור את ג' הבחינות הראשונות של הדומם, הצומח והחי, אני לא אגיע לדרגת ה"מדבר" ולדרגת האלוקות.

ובהתאם לזה, אי אפשר להפסיק שום דבר באמצע או לבטל כי זה "מיותר". לכן אני קם בבוקר מהמיטה, אני מצחצח שיניים, רוחץ פנים, מגיע לשיעור… בכל זה חייבת להיות דייקנות קפדנית ברורה, על זה אין ויתור.

אבל לא, "היום יש לי מצב רוח פילוסופי. אני אשב בבית לבד, אחשוב על החיים. לא רוצה להיות תחת השפעת הקבוצה, לא רוצה ללכת יחד עם החברים. להיפך, אני צריך לקחת פסק זמן, להתרחק מהם. כי האדם הוא יצור עצמאי ולא תלוי באף אחד. אז אני לא אהיה תלוי בקבוצה, לא אעשה מה שאחרים עושים. אני צריך להיות יותר גבוה מהם…".

המסקנות הן כביכול נכונות והגיוניות אבל הן שגויות בשורשן. לא מן הסתם כתוב: "בתוך עמי אנוכי יושבת". הגדילה אפשרית רק בתוך הקבוצה, בתוך הכלל, יחד עם כולם, בהתכללות ללא שום תנאי. הבורא הביא אותי לקבוצה ואמר: "קח". והלאה, זאת הבחירה שלי האם אני אקבל ממנו את המתנה הזאת, או שאסרב לה בגאווה?

כל הדרגות נבנות זו מעל זו מעל זו, מבלי לבטל את הקודמות, אלא רק מוסיפים אליהן תכונה חדשה.

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר" של בעל הסולם, 21.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
שלבי האהבה לזולת
הלבוש שמרסן את האגואיזם
הזכות לשרת את החברים