דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / הפצה / ללא בעירה פנימית, אין הצלחה

ללא בעירה פנימית, אין הצלחה

שאלה: איך אפשר להפוך את עבודתו של כל מומחה לחינוך אינטגרלי ליותר יעילה, כדי לקבל הפצה מרבית?

תשובתי: הדבר החשוב ביותר עבור האדם, זה הכרה, שבח, כבוד ואהדה של אותה קהילה שבה הוא עובד.

אנחנו בעיקרון, רוצים לעשות את אותו הדבר באותו מוסד או מפעל שבו אנחנו מפיצים את החינוך וההשׂכלה האינטגרליים.

כאשר אנחנו מגיעים לקהילה, אנחנו מתחילים לטוות רשת של חיבורים, כדי שאנשים יהיו מחוברים הדדית, יבינו עד כמה הם יכולים להאציל ולרומם את הקהילה (יהיה להם נוח וקל יותר לעבוד), עד כמה הם יכולים להבריא גם את עצמם וגם את האווירה שבה הם קיימים, עד כמה הם יכולים יחד עם זה לשמוח ולהרגיש את עצמם מאושרים. אנחנו צריכים באופן מלאכותי לשמור על מצב כזה, עד שנתחיל לקבל אותו מתוך החיבור הפנימי שלנו בינינו.

לכן צריך למנות אחראי, שצריך כיוזם לחשוב על הכול, עד לפרטי פרטים, וכל הזמן לדאוג לכך שאצל חברי הקהילה הזאת תהיה עלייה מתמדת. הוא צריך לבחור עבורם חומרים מיוחדים, לארגן במשך היום את ההתקשרות ביניהם הטלפונית במטרה של תמיכה הדדית, יכול להיות שהוא ישלח לכל אחד מהם איזה קליפ, יתכנן הפסקה של חמש דקות או איזה ערב ידידותי לחיזוק החיבור והאיחוד.

אנשים שעוסקים בהפצה צריכים להבין, שללא בעירה פנימית אין להם מה להעביר לאחרים. כי אדם במצב רוח רע, שנמצא בירידה נפשית, לא יכול אפילו ללכת לעבודה. לכן בזמן ירידות הוא בהכרח זקוק לקהילה. צריך לרומם אותו, להעמידו על הרגליים, להבריא, לאושש. ורק אז הוא יהיה מלא באנרגיה פנימית, באוויר מיוחד של חיבור, הוא יכול ללכת ולעשות משהו הלאה, אחרת הוא פשוט יהרוס את כל העבודה.

אנחנו יודעים, שלפני כל פגישה או עם איזה אדם, או עם קבוצת אנשים או אפילו עם קהל גדול, אנחנו מתאמנים ומממשים בינינו איחוד קבוע. לפני שאנחנו מתחילים בלימוד, אנחנו צריכים תחילה להתאחד, לקבל התפעלות משותפת, הרגשת ביטחון, בטיחות, הרגשה של המצב הגבוה שלנו. בבואנו לאנשים, אנחנו צריכים להראות את כובד משקלנו, את הידע שלנו, כדי שהקהילה תחשוב שאנחנו נמצאים בדרגה אחת מעל כל השאר.

ואילו אנחנו מבינים שזוהי עבודה פסיכולוגית, לכן העיקר זה להגיש הכול בצורה נכונה. צריך להיות אצלנו מטען פנימי, איזו אש, חום שבינינו. כאשר אנחנו יוצאים אל הקהילה, אנשים צריכים להרגיש שלפניהם לא עומדים שלושה אנשים, אלא אחד, אחד שלם משותף. אנחנו מתחילים לשחק עם הקהילה בשש ידיים, כגוף אחד. זה מה שהכרחי לעשות.

לכן אנחנו לא יכולים לעשות שום תנועה ללא הרגשת החיבור והאיחוד. אפילו אם ביקרנו היום בקהילה אחת באיזה מפעל, ואחר כך צריכים ללכת עם ההפצה לאיזה משרד, אנחנו בכל זאת חייבים שוב להיטען בין שני אירועי ההפצה אלה.

מתוך התוכנית "דרך הזמן", 17.09.2013

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/srTfG

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest