ליישם את התיאוריה בחיים

אם לא מיישמים בצורה מעשית את חכמת הקבלה בקבוצה, ביחסים בין בני אדם, אז אני מרחף בעננים, טועה ואפילו לא מרגיש שאני טועה. יחד עם החברים אנחנו חייבים להחליט: הגיע הזמן לתקן את היחסים ההדדיים בינינו.

אנחנו עומדים סביב השנאה ההדדית ולא מסוגלים לתקן אותה, או פשוט מזלזלים זה בזה. לא אכפת לי מהם, אני לא רוצה לחשוב עליהם, ואפילו אם אני רוצה לחשוב עליהם, אז זה לרוב מזמין דחייה וגועל ולא רגשות חיוביים. כלומר, יש לנו קרקע לעבודה, ורק במעגל הכללי אנחנו יכולים להגיע לחיבור.

ורק בשביל זה אנחנו פונים לבורא, ורק את זה דורשים ממנו, אפילו בצורה נועזת וקשה: "אתה הבטחת לנו, אתה חייב לבצע את מה שהבטחת!". אין בעיה, הוא ישמח לזה. העיקר, שתדרוש ממנו לתקן את היחסים ההדדיים בין החברים.

ואז נשאלת השאלה: בשביל מה אני צריך את זה? תיאורטית, כדי לגרום לו נחת רוח. אבל בעיקרון, מי הוא? אני לא מכיר אותו. בכלל לא מובן לי על מה מדובר כאן. מה זה אומר, לגרום לו נחת רוח?

זה אומר, שעל ידי העבודה בקבוצה שאנחנו באמת מצפים לחיבור, אנחנו מגלים שחסרה לנו עזרה מאיזה כוח, מאותו הכוח ש"ידביק", יחבר אותנו. אנחנו לבד חסרי כוחות, אז איפה אותו הכוח שמסוגל לחבר בינינו?

ואז אנחנו יכולים לדרוש, להעלות "תפילת רבים". כי דווקא הבורא הוא זה שיצר לנו את הבעיה הזאת בחיבור. למה? כדי שאנחנו ניצור, נייצב את היחס אליו. כדי שאנחנו בכל הפעולות שלנו נעשה לו נחת רוח.

למה? מפני שאז נהיה בהשתוות הצורה, אז נגיע לחיבור ולדבקות.

ולממש את זה אנחנו חייבים לא סתם בזמן השיעור, אלא בזמן שאנחנו מתחברים בינינו בזמן השיעור ומכוונים נכון למטרה. אז הרצון המשותף שלנו עובד.

וסתם לימוד בפני עצמו לא נותן כלום.

מתוך שיעור על המאמר "מאמר לסיום הזוהר" של בעל הסולם, 18.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
זה לא הייתי אני!
ההודיה על העבר מכינה לעתיד
הודיה לבורא זה מנוף לפסגות חדשות