קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
צריכים לרשום לעצמנו, להפנים, מה צריכה להיות הכוונה בזמן שיעור הקבלה היומי: להתכלל בינינו כאיש אחד בלב אחד במערכת הקשר ההדדית שלנו שנקראת "ערבות".
מצד אחד כל אחד מרגיש את עצמו, ומהצד השני, מעל להרגשה הזאת, הוא מרגיש קשר חזק עם האחרים, שאין בכוחו לבצע אף פעולה חופשית. כך האדם רוצה להיות מסור לקבוצה. אני כביכול כרוך בקורי עכביש שדרכם עוברים כל אותות היציאה והכניסה שלי. לא בשׂכל ולא ברגש, אין לי שום דבר משלי. נשארת רק נקודה אחת שכל הזמן, בכל הכוחות, נמשכת לרשת הזאת, בכך שרוצה למסור את עצמה ביתר כוח אליה.
זה נקרא מסירות נפש, במידה שאני מוסר את עצמי לאחרים, כך האור העליון פועל ומשפיע עליי ועושה אותי חלק מהרשת הכללית. אז אני מרגיש מצד אחד שאני מסור לה, ומהצד השני שהיא כולה שלי. באותה הצורה אימא נותנת את כל כולה לתינוק, ושניהם מרגישים שהוא שלה. אין אחד ללא השני. על זה נאמר בשיר השירים: "אני לדודי ודודי לי", כך אנחנו צריכים לעבוד.
