קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אור זו איזושהי תופעה (גילוי) בתוך הכלי, מענה. אין אור בפני עצמו, כפי שמסביר לנו בעל הסולם במאמר "מהות חכמת הקבלה". אנחנו מגלים רק מענה ותגובות של הכלי על משהו. תגובת הכלי על גורם מעורר, נקראת "אור". דווקא תגובה. איננו משׂיגים את האור בפני עצמו. המהות שלו אינה נגישה, מתגלות לנו רק צורות שמקבל הכלי לאחר השפעתן.
באותה הצורה אנחנו תופסים זה את זה. האם אתה באמת מכיר אותי, מבין אותי, יודע מי אני? בעצמי אינני מכיר את עצמי, כי הרי זה פשוט בלתי אפשרי. אפשרי רק דבר אחד: כל אחד תופס את האחר לפיו, כך שמרכיב את דמותו מהתגובות הפנימיות העצמיות שלו. ולכן נאמר: "כל הפוסל במומו פוסל".
מכאן אנחנו מבינים, שהמקסימום שאליו אנחנו מסוגלים להגיע זה ל"מקום". מה זה ה"מקום" הזה? – לפני הרצונות הלא-מתוקנים שלנו מופיעה דוגמה, ציור מוחשי של הכלי המתוקן, הוא נקרא: אלוקים או ז"ת דבינה. מדובר על רצון לתענוגים שהתגלה בבחינה ב', בבינה, ורוצה להיות המשפיע, להידמות לכתר. זו כבר התחלת הנברא, "תצוגה של הבורא" שמראה מה זה אומר להיות המשפיע, כלומר לקבל על מנת להשפיע, בדיוק את זה עושׂה החלק התחתון של הבינה, מייצר השפעה ביחס לאחרים. אנחנו רוצים להשׂיג זאת וללמוד כיצד לקבל תענוג מהבורא ולהעביר אותו הלאה.
אנחנו יכולים להשפיע רק את מה שקיבלנו מהבורא. למי? – לזולת. כך מאהבה כלפי הזולת אנחנו נרכוש אהבה כלפי הבורא, דרך אותו "המקום" עצמו, ז"ת דבינה. את כל הפעולות שלנו בדרך אליו מייצגות המצוות, הקובעות יחסים בין אדם לבורא. זהו מקום הגילוי, מקום ההשפעה, מקום של איחוד וערבות.
