להתאהב במנצח

הקדמת ספר הזוהר, מאמר "אותיות דרב המנונא סבא", סעיף ל"ד: "כי ז' היא י' על ו'. שמורה על גדלות המוחין דנוקבא, כמ"ש "אשת חיל עטרת בעלה. כי היא נכללת בעולם הזכר, שהוא ו'. ואז נעשתה עטרת על ראשו"".

כל אות היא אוסף של הרבה תכונות ומצבים שהאדם עובר אותם בהדרגה, עד שמשׂיג ומגלה בתוכו את האות ומתחיל לעבוד איתה. האות ז' היא האות השביעית בא'-ב', "עטרת על ראש הצדיק", "אשת חיל", י' מעל ו'.

תארו את עצמכם במקומה של בת מלך, שעוקבת אחרי שני גיבורים הנלחמים על הזכות להיות בעלה. מה היא מרגישה כשהיא מביטה עליהם? עכשיו בעיקרון נקבע גורלה. האם התעניינו בה, את מי משניהם היא אוהבת, והאם היא בכלל אוהבת מישהו? – לא. המנצח יהפוך להיות בעלה לכל החיים, וזה הכול.

כיצד מרגיש את עצמו אדם עם תכונות לא מתוקנות במצב כזה? כיצד הוא מתייחס למתרחש? ובינתיים, הוא צריך לתקן את עצמו עד לדרגה הזו, כדי שבסופו של דבר הוא יאהב במאה אחוז את המנצח. כיצד ניתן להשׂיג זאת? כיצד "להתאהב" בבחיר ליבה רק בגלל שהוא ניצח?

לשֵם כך צריך לעלות לאמונה למעלה מהדעת, מעל לרגשות האגואיסטיים, מעל ליחס האישי, ולאהוב ללא סייג את מי שקרוב יותר לבורא. את זה בדיוק רוצה להשׂיג המלכות, במילים אחרות, כך האדם צריך לתקן את עצמו כדי להסכים עם תוצאת הקרב. יכול להיות שהדוגמה הזאת תעזור לנו לתאר, להרגיש כיצד אנחנו מתקנים את עצמנו בתכונת האות ז'. האדם צריך להתעלות בכזאת דרגה מעל לרגשות האישיים שלו, כדי שאהבתו כלפי המנצח תהיה מוחלטת.

מצד אחד, בת המלך אינה בוחרת לעצמה בעל, ומהצד השני, הוא יהפוך להיות בעלה האהוב לכל החיים.

מתוך שיעור על הקדמת ספר הזוהר, 19.12.2010

ידיעות קודמות בנושא:
חוקי הברזל של הדקדוק הרוחני
יסוד כל התיקונים
לא צורה אלא מהות