דף הבית / חכמת הקבלה / גלגול נשמות / להפריד את ה"אני" שלי מהגוף הגשמי

להפריד את ה"אני" שלי מהגוף הגשמי

laitman_2010-11-09-11_9897-2.jpg

מה מתרחש עם החלק המידעתי שבנו כאשר הגוף מת? אפשר להעביר אותו לכל נשא אחר. הוא יכול להתקיים בנפרד ללא נשא ביולוגי, אלא בכל צורה. זהו מידע! ואת המידע אפשר להעביר מנשא אלקטרוני לדפוס, ואחר כך לחזותי, שמיעתי וכדומה. למידע בפני עצמו אין שום נשא תחתיו, הוא דרוש רק לתפיסה שלו.

לכן, במקרה הנתון, אם אנחנו רוצים לרכוש את הידע העליון, אנחנו צריכים להפוך לנשא של תכונת ההשפעה ולא של תכונת הקבלה.

התכונה האגואיסטית של הקבלה מגבילה אותנו. אנחנו יכולים לכלול בתוכנו רק את מה שנכנס לתוך החיישנים שלנו, לחושים, ורק בתחום תדרים מסוים: הראייה, השמיעה, המישוש וכולי, שתלוי בחושים שלנו, ברגישות שלהם, ביכולת ההרשאה.

בעולם שלנו, אנחנו כמובן יוצרים מכשירים נוספים, משלימים, כדי להגביר את היכולת שלנו לראות יותר רחוק ויותר לעומק. אבל זה כמעט לא עוזר לנו, מפני שאנחנו רק מרחיבים את אותם חמשת החושים. אבל למעשה מסביבנו קיימת כמות עצומה נוספת של מידע שאותו אין באפשרותנו לתפוס, ואנחנו אפילו לא יודעים מה זה.

כדי לרכוש את האפשרות הזאת אנחנו מנסים לצאת מתוך עצמנו, לא להיות מוגבלים בגוף שלנו.

זה מאפשר לנו כבר עכשיו, בהיותנו בעולם הזה, כלומר בכך שתופסים הכול דרך הגוף הגשמי, דרך האורגניזם הבהמי שלנו, להשיג מצב שבו אנחנו נרגיש את עצמנו מחוצה לו, כאילו שכבר לא חיים בתוכו, בדומה לאדם שנפטר.

בעיקרון, אם הגוף, האגואיזם הבהמי שלנו מת, אז אנחנו מרגישים משהו אחר. אנחנו יכולים גם לא למות, אלא לנטרל את האגו שלנו, ואז בזה שמפזרים את המיקוד שלנו מהרצונות האגואיסטיים שלנו לקליטת הטבע השלם, אנחנו נרגיש משהו אחר, שכבה עליונה אחרת.

האנשים שנכנסו לתוך המצבים האלה, מתארים אותם ונותנים שיטה מאוד מדויקת איך לעשות את זה.

היום כבר מיליונים פונים ושואפים למצב הזה, והם מרגישים את מוגבלות התפיסה שלנו של העולם, את הצורך לדעת מה מטרת קיומנו. מה גם שזה לא סתם איזה צרכים פילוסופיים או מדעיים נטו לדעת, אלא הם מרגישים את זה מתוך עצמם, מהרגשת דיכאון גדול, עייפות מהחיים, מאחר וכתוצאה מגלגולי חיים רבים הם מגיעים לשאלות: "בשביל מה אנחנו באמת קיימים? כל יום אנחנו נאבק כדי לחיות, להתקיים?! האם בכך מסתכמת המשמעות של כל הבריאה?!".

אז אנחנו מתארים לעצמנו את עצמנו כיצורים הכי קטנים ונפסדים, שרק דואגים על איך לקיים את הבהמה שלהם בנוחות. האם בזה כל המשמעות?! כל עוד הגוף חי, אני רק חושב עליו. אם אני לא מתחיל להפריד את עצמי, את ה"אני" שלי מהגוף הזה, אז בעצם במה ה"אני" הזה עסוק כל חייו? רק כדי לשמור על הבהמה הזאת.

בימינו מתרחשת הפרדה הדרגתית של ה"אני" שלנו מהגוף הבהמי. האדם (ה"אני" הזה) מתחיל להרגיש שהוא לא רוצה כל הזמן לציית לגוף שלו ורק להיות העבד שלו. לכן בני האדם נמצאים בדיכאון, בחיפוש, הם צורכים סמים, לא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם, מתאבדים.

בסופו של דבר אנחנו נכנסים למשבר מאוד קשה. אנחנו לא רוצים להקים משפחה, להוליד ילדים. אנחנו לא רואים בזה כל טעם! ובסופו של דבר, אם אני כבר צריך לחיות בעל כורחי כדי לקיים בנוחות את הבהמה הזאת, אז בשביל מה אני בכלל צריך את כל השאר, אני אחשוב רק על זה! כלומר, האדם מתחיל אפילו לסגת לאחור.

מתוך שיעור מס' 3 מהכנס בליטא, 24.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
להרגיש את הכוח שמנהל אותנו
הרצון החדש
להתכוונן למיקוד אחר

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/swhtj

One comment

  1. בשער הביטחון של חובות הלבבות כתוב שלא צריך לדאוג לאמצעים ולא להתקשר אליהם. הם בסך הכל המתווך בין הפרנסה של ה' לאדם. למה אנחנו מאז הכנס כל כל עסוקים ומודאגים מהאמצעים ולא בוטחים בבורא שיביא לנו אור דרך האמצעים הרגילים שעסקנו בהם עד היום?

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest