דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / להפוך את הבורא לשותף

להפוך את הבורא לשותף

מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 3

לפעמים מאיר עלינו האור העליון, אף על פי שאיננו מרגישים אותו באופן ברור, אנחנו מרגישים עלייה, הארה, התרגשות, מתחילים להתחבר בינינו. אבל כדי להתחבר באמת, אנחנו צריכים את השפעתו הישירה עלינו. הוא חייב, הלכה למעשה, להתגלות בינינו, למלא בינינו את כל המרחב, לחבר בינינו, כדי שנהיה כ"צימוקים בתוך הבצק", ושהבצק הזה יחבר בינינו.

בצורה כזאת, האור צריך למלא את הפערים בינינו, אבל זה יקרה רק כאשר אנחנו באמת נהיה זקוקים שהוא יעשה את זה. והשאיפה להגיע לזה צריכה לנבוע מהכלל שאותו אנחנו כל הזמן מאשרים בינינו: "אין עוד מלבדו".

מה שלא יהיה, כל הבעיות, חילוקי הדעות, הפעולות השונות בתוך הקבוצה, אנחנו חייבים להשוות מייד עם הבורא: איפה הוא? למה הוא לא נמצא, למה אנחנו לא דורשים אותו?

אני זוכר, שכאשר אני הייתי במצב שבו אתם נמצאים כיום, הגעתי לרב"ש ושאלתי: "מה קורה כאן? או שכן או שלא! אני מתקדם או לא? מה עליי עוד לעשות?", הוא ענה בצורה פשוטה ביותר: "למה לא ביקשת?".

אנחנו שוכחים לפנות לבורא, ולא משנה מה תהיה הפנייה. אתם יכולים לפנות אליו בכל צורה, אפילו לקלל אותו, אבל העיקר, לא להתנתק.

ואף אחד לא צריך את המילים היפות שלנו. הוא מבין את הכול. האור העליון בכוונה מעורר בנו כל מיני רצונות, בכוונה מגרה אותנו. זה מעין פלירט לא פשוט, רציני, לא רך, אלא דווקא סוער, הוא בכוונה "עוקץ" אותנו, כדי שנשים לב אליו.

זה מאוד קשה שלא לפספס, אבל בשביל זה ניתנה לנו הקבוצה, כדי שאנחנו נזכיר את זה אחד לשני, ש"אין עוד מלבדו", שנתמוך אחד בשני. צריך לפנות אליו כל שנייה, להפוך אותו לשותף הקבוע שלנו, ועם זה שותף פעיל, ולא לחכות שאחר כך הוא יתגלה באיזה מקום, אלא היום אנחנו חייבים לעשות משהו בינינו.

בלעדיו אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בינינו, שום צעד, בכלום: לא להצליח בהפצה, ולא בחיבור. אפילו אם אנחנו מצליחים לעשות משהו, אבל פועלים ללא פנייה לבורא, זה גרוע.

בסופו של דבר, אחר כך בכל זאת נקבל מזה תוצאה לא רצויה. אנחנו בכל זאת נמעד, ונהיה חייבים לשלם על הזלזול הזה כלפיו, כי ההתקדמות שלנו יכולה להתבצע רק בשלושה: אני, הקבוצה, והבורא, שמחבר ביני לבין הקבוצה.

לכן בעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו": ורק אם לאדם יש באמת רצון אמיתי להשיג את מטרת הבריאה, כלומר לגלות את כל העולם, להפוך לבעלים שלו, לבעל הבית במקום הבורא, באותה רמה כמו הבורא, אז האדם הזה מקבל ייסורים רציניים. כלומר, מקבל כביכול עזרה מלמעלה, אבל רק בזה, כדי להראות עד כמה הוא רע במצבו הנוכחי, כלומר שולח לו מחשבות והרהורים בכוון ההפוך מהעבודה הרוחנית. מדוע? כדי שהוא יראה, שאין לו קשר עם הבורא, עם הכוח שיוצר את הכול, משנה את הכול, מפעיל את הכול.

אנחנו צריכים להכניס אותו אל תוך הפעולות שלנו. כל הפעולות שלנו שנעשות ללא מגע עם הכוח הזה, ללא קשר עימו, אלה פשוט מצבים "בהמיים". אין שום דבר אחר בהם. לכן אנחנו חייבים כל הזמן להחזיק את הכוח הזה לצידנו.

איפה הוא בינינו? מהיכן צצו המחשבות שלי? – ממנו.

תעצמו את העיניים, תתארו לעצמם בהתחלה רק את הכוח הזה, כוח הטבע האחד והיחיד. ועכשיו כל מה שעולה בכם: המחשבות, הרצונות, תנועות כלשהן, את כל אלו הוא מפעיל.

בדיוק כמו שאני מזיז את הידיים שלי, כך הבורא מפעיל את הכול. כאשר אני מדבר, זה הוא מדבר דרך הפה שלי. נדמה לכם שכל מה שאתם שומעים יוצא ממני, אבל כל זה רק ממנו. מאחורי כל אדם, מאחורי כל פעולה, מאחורי מה שלא יהיה, עומד הכוח הזה, אשר שולט בכול.

אנחנו צריכים להגיע לכזה חיבור איתו, כדי להרגיש שהכול מלא רק בו, וכל השאר זהו רק תיאטרון בובות.

וככל שנרגיש את עצמנו רחוקים מהמצב הזה, כך יותר טוב. זאת אומרת, מתעורר בנו חיסרון גדול שהוא ימלא את המצב הזה, וכל הבעיות שמתעוררות, במיוחד בתוך הקבוצה בינינו, זהו הרמז הכי פשוט והכי ישיר שלו, שמראה לנו שלו אנו זקוקים. הרי בלעדיו אף פעם לא נוכל להתחבר בינינו. אף פעם!

אנחנו רק שרים, מדברים על אהבה, על חברות, אבל זה הכול רק מילים. אם ביחד עם זה אנחנו לא שואפים לעבר המטרה, שיבוא האור העליון ויצור את החיבור בינינו, לא יהיה חיבור. להיפך, אם אנחנו לא מושכים אותו, המאמצים שלנו תמיד יסתיימו בכישלון, כדי שנתחיל לגייס אותו בתור השותף שלנו.

וכאשר אנחנו מתחילים לגייס את הבורא בתור השותף שלנו, אז מתחילים להרגיש כבר את עצמנו איתו בצורה אחרת. אנחנו מתחילים להרגיש איך הוא עובד בינינו. ואם אנחנו נופלים, אז נופלים יחסית לכמה שהוא נעדר בתוכנו.

לכן, מה שהכי חשוב, זה להחזיק את עצמנו תמיד באיזשהו קשר עם זה שמגדיר את כל המצבים שלנו, את כל העולם שלנו ואת כל מה שקורה בעולם, לראות איך מאחורי כל זה פועל הבורא.

אני הייתי מתפלא מהרב"ש: כזה חכם, כזה איש גדול, יודע את הכול בעולם, אבל אם הייתי נוסע איתו לאיזה מקום, הוא תמיד ביקש ממני להדליק באוטו רדיו. כל חמש דקות בתחילת כל שעה עגולה שידרו חדשות, והוא היה חייב להקשיב להן כל שעה. אני ממש התפלאתי: "מה זה משנה לאדם כזה לדעת: מי, מה, איפה…".

הוא באופן שיטתי הקשיב לחדשות. אחר כך הוא הסביר לי, ואני גם התחלתי להבין, שדרך זה הוא הרגיש את התפתחות העולם כהשפעת הבורא. הוא הרגיש כיצד מאחורי הבובות האלה, שאמרו משהו איפשהו, עשו אי שם משהו, פועל הכוח העליון, ומנהל את כל התיאטרון הזה.

והכי חשוב, האדם, בשום פנים ואופן, לא צריך לראות את העולם הזה כפועל בניתוק מהכוח הזה, שהוא הבסיס לכל הקיים, הוא הטבע. כלומר, אין בעולם אף אחד חוץ ממנו, כולל את האדם עצמו. כל מה שאנחנו צריכים, זה רק מתוך ה"נקודה שבלב" שבכוונה הופרדה מהבורא, כדי לראות את העבודה שלו. לכן ההתקדמות שלנו לעבר הגילוי נקרא "עבודת השם". הוא זה שעובד, ואנחנו רק מגלים את העבודה הזאת.

לכן להגיד שלאדם (או לעוד מישהו), בעולם שלנו יש שליטה אישית משלו, זה בורות. לאף אחד אין, ובשום דבר!! אלא רק בדבר אחד, שעל ידי המאמצים שלו יכול לעורר את הכוח הזה בדמיון שלו, להתחיל לתאר אותו כפועל בכל חלק הבסיסי ביותר, בתוך אטום, בתוך מולקולה, בטבע הדומם, הצומח, החי, בכל בני האדם, בכל היקום, בכל העולמות.

ואפילו אם בינינו מתעוררות אי אילו בעיות, ואני פתאום מתחיל לכעוס על מישהו, ושוכח באותו הזמן על הבורא, זה נקרא "חטא". "חטא", זה כאשר אני מתנתק מהמחשבה שהבורא נמצא בכל, וחושב שהכוח המנהל והמחייה הזה כאילו לא פועל, אלא פועל האדם עצמו או אי אילו כוחות הטבע.

אני צריך כל הזמן להחזיק בכוח הפנימי הזה, המגדיר את הכול. אם אני מתנתק ממנו, אז אני עושה "חטא" וצריך להתחרט: "מדוע שכחתי עליו?", זהו מצב שנקרא "ירידה", כאשר אני מגלה את עצמי מנותק מהבורא, ומתאר לעצמי רק את העולם החומרי החיצוני הזה, אשר רק נדמה לנו שהוא קיים בתוך חמשת החושים שלנו. לכן הוא נקרא "העולם המדומה".

ואם הבורא מראה לי שאני לא נופל, לא מתנתק ממנו, אלא ההיפך, מתקרב אליו יותר ויותר (הרי זה הוא עושה את זה איתנו ובכל אחד מאיתנו), אז אני צריך להודות לו על כך, לנסות לאחוז בהרגשת הקשר הכי חזקה שלי איתו, לא להרפות, לא להתנתק מזה אף פעם ובשום מצב.

צריך כל הזמן להישאר, לכל הפחות, ברמה הזאת, לא להסכים לזה שאפשר לנוח מהמאמץ הזה. המאמץ הזה צריך להפוך לקיום הנוכחי שלי. מה שאני לא עושה, אם אני ישן או אם אני ער, אני צריך כל הזמן להימצא בהרגשה כזאת שהבורא נמצא בתוכי ומנהל אותי, שהבורא נמצא בתוך העולם הסובב אותי ומנהל אותו, ובצורה כזאת לי יש עסק רק איתו. אני רוצה להבין כיצד הוא עושה זאת, אני רוצה להתאים את עצמי אליו, כדי להתקדם ביחד איתו.

מתוך שיעור מס' 3 בכנס אירופה, 22.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
באיחוד עם הבורא
לדעת מה לבקש וממי לבקש
חד לבקש את הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/ZpEM0

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest