דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / להסתובב סביב הזנב של עצמנו

להסתובב סביב הזנב של עצמנו

בעל הסולם, מאמר "השלום": "וע"ז אומר לנו ר"ע "הכל נתון בערבון", כלומר, כל מה שהשי"ת הניח בעסק הבריאה ונתנה לבני אדם לא נתן להם על הפקר, אלא הבטיח את עצמו בערבון, ואם תאמר איזה ערבון נתנו לו?

ועל זה משיב ואומר "ומצודה פרוסה על כל החיים", כלומר שהחכים השי"ת ופרש מצודה נפלאה כזאת על האנושות שאף אחד ממנה לא ימלט, אלא כל החיים מוכרחים להלכד שמה במצודה זו, ולקבל עליהם בהכרח את עבודתו ית', עד שישיגו מטרתם הנעלה, וזהו הערבון של השי"ת שהבטיח את עצמו שלא יאונה במעשה הבריאה."

"הכל נתון בערבון", כלומר, בין אם אני רוצה בכך או לא, אני אצטרך להחזיר לבורא את ה"חוב". נתנו לי חיים לא לפי בקשתי ובלי הסכמתי, ובכל זאת עליי להחזיר את החוב. לא משנה שלא ביקשתי ממנו. אם אני קבלתי חיים, עליי לשלם. ואני יכול לשלם רק על ידי השגת מטרת הבריאה.

אנו רואים שהייסורים שעברנו לאורך כל ההיסטוריה נעשים עם הזמן יותר ויותר "רוחניים", "ווירטואליים", מנותקים מהמציאות. היום רבים לא רוצים לחיות על אף שלכאורה לא חסר להם כלום. פעם אדם היה שמח לקבל חצי קילו לחם ביום והסתפק בזה, אבל לפני כחמישים שנה התחיל עידן ה"שופינג". היום הוא מסתיים, ולא בשל מחסור בכסף, אלא בשל חוסר הרצון לקניות. זאת הבעיה, הרצון משתנה. אפילו אם תציע לאדם מיליון דולר זה לא מעורר אותו כמו קודם, הוא כבר לא רוצה כלום.

זאת הנטייה הטבעית של התפתחותנו, שבאמצעותה מביאים אותנו לשאלה על משמעות החיים. אז מה נשאר לנו בחיים אם לא אוכל, קניות ובילויים? אין לנו יותר ממה להנות בחיים. אין זה מקרה, שכל כך מקדמים היום כדורגל ותחומים ממוסחרים נוספים שמסיחים את דעתנו. זאת המדיניות, לספק לאנשים "משככים" וקשקושים כדי איכשהו למלא להם את הריקנות הפנימית. כי במקום להתפרע ביציע הם יעשו זאת ברחובות.

האדם מתרוקן ושואל את עצמו יותר ויותר "מדוע נתנו לי חיים שאני לא ביקשתי, מדוע מחייבים אותי לעשות משהו שאני לא רוצה"? מדוע? הוא מרגיש בחיים האלה כבול בידיים וברגליים.

לכן, היום נחוץ החינוך האינטגרלי. בזכות זה האנשים יבינו שכולם מקושרים ותלויים זה בזה, ובעזרת השימוש הנכון בקשר האינטגרלי אפשר לפתור את כל הבעיות.

באופן כללי, היחסים הטובים הם המפתח להצלחה בכל. אנחנו יכולים לעשות כך שמכונות יחליפו את העבודה הפיזית בכל התחומים ויספקו לנו את כל מה שנחוץ. אבל אנחנו לא רוצים את זה, כי לא ברור ממה אז האדם ייהנה. כבר עכשיו לרוב בני האדם יש כל מה שאפשר לדמיין, חוץ מחיסרון. האדם מלא עד הסוף, ומה הלאה? או שהוא יהרוג את עצמו או שיתחיל להרוג אחרים. אחרת הוא לא ירגיש תענוג.

אנחנו נהנים רק כאשר התענוג ממלא את החיסרון. אבל התענוג מייד מנטרל את עצמו. אז כיצד אפשר למנוע את זה? צריך לחדש כל הזמן את הרצון.

בדיוק את זה ניסו להשיג בעלי הסמכויות, על ידי בניית כלכלה מודרנית, החדרת רצונות חדשים ומילויים. אולם זה בלתי אפשרי, מפני שהרצון הגשמי שלנו משתנה באיכות ובסופו של דבר הוא כבר לא רוצה יותר כלום ברמה הקודמת. להסתובב סביב הזנב של עצמנו כדי לקנות כל שנה מכונת כביסה חדשה, טלוויזיה חדשה, להדביק טפטים חדשים…? כמה אפשר? לפתע האדם מגלה שהרצונות נעלמו.

כך הגיעה אל סופה פילוסופיית התפתחות שלמה. זאת לא הייתה סתם שיטה להרוויח כסף, אלא שיטה לעשות אנשים מאושרים. בצמרת חשבו להמשיך להתעשר, לספק לכל היתר את כל ההכרחיות, להריץ אותם במעגל סגור כדי שיקנו מנורות שנשרפות אחרי זמן מסוים, מדפסות עם שבב מותקן שמנתק אותן ומוצרים לא איכותיים נוספים. הם המשיכו לספק תמריצים כדי שיהיה כדאי לעבוד, לחיות ולקנות. הם המשיכו לחדש חסרונות, כי בלי חסרון שמקבל תענוג אין הרגשת אושר.

ובכך הם צדקו. אכן הייתה תקופת פריחה במערב, האמריקאים ראו שהפילוסופיה החדשה שלהם הצדיקה את עצמה, וכולם בשמחה מיהרו אחריהם. אך בינתיים הרצון גדל, לא רק בכמות אלא גם באיכות. לכן, אדם כבר לא צריך את כל זה. הוא כבר לא רואה טעם להשקיע בזה את כל חייו. קודם האנשים היו קונים דברים בלי שום פרסום, והיום יותר ממחצית מחיר המוצר היא בגלל "עלות הפרסום". מצד שני, במדינות המפותחות ביותר מבחינה כלכלית, מתרחבות תופעות הדיכאון, ההתאבדות והסמים.

אז לאן אנחנו מתקדמים? בכל אופן, אדם לא יכול לחיות בלי הרגשת האושר, התלהבות, "אקסטאזה" שמופיעה בזמן המגע בין חסרון לתענוג. אבל הם מייד מנטרלים זה את זה אם לא שמים ביניהם "מסך". זאת כל חכמת הקבלה, החכמה כיצד לקבל נכון. כי בלי ה"מסך" האדם מגלה רק חושך.

אם האנשים מקבלי ההחלטות היו קצת יותר חכמים, הם היו מקבלים את זה. ובינתיים אנחנו נמצאים באמצע התהליך. בכל מקרה אין ברירה. החיסרון חייב להיות במגע עם התענוג, אבל רק בתנאי שהוא לא נפסק. אחרת זה לא כדאי. אנחנו מוכנים לחדש שוב ושוב רק את החסרונות הבהמיים, וכל מה שמעבר לזה הוא בסימן שאלה. לכן, כמעט בכל ערוצי הטלוויזיה רואים היום בעיקר תכניות בנושא בישול או מין בגלל צרות אופקים…

אנחנו מקווים, שאנחנו בכל זאת נצליח להסביר את הצורך ב"מסך" בין החיסרון לתענוג. ואז התענוג האין סופי ייתן לנו הרגשה של חיים נצחיים.

מתוך שיעור על פי המאמר "השלום", 08.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
במה "מאכילים" אותנו?
עידן האהבה
מדוע הרצונות שלנו מפגרים אחרי החיים?

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Tw5D1

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest