קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: האם אנחנו חייבים לפחד לדרוש אור כדי לא להשתמש בו להנאה עצמית ולנסות לבקש חושך?
תשובה: אנחנו מתקדמים למצב, כאשר מה שנראה לנו עכשיו כחושך יהפוך לאור, ואנחנו נרצה להידבק לאור הזה שאותו אנחנו מרגישים כרגע כחושך.
הערה: אבל זאת פעולה מאוד קשה, מתישה, ומובילה לתחושה של חוסר אונים!
תשובה: אם אתה לא מבטל את עצמך, זה באמת נראה כעבודה קשה מאוד.
שאלה: אני משתדל לבטל את עצמי בכל כוחי! מה עוד עליי לעשות?
תשובה: אני יכול להביא דוגמה. לפני שנים רבות הייתה לי תאונה מאוד קשה. אחריה אני סבלתי מקשיי נשימה רציניים עקב הצטברות של דם בריאות. לא הייתי מסוגל לעשות אפילו כמה צעדים – היה חסר לי אוויר ומיד התחלתי להתנשף. וכאשר אמרו לי שסוף סוף מוכנים לנתח אותי, אני רצתי לחדר הניתוח בעצמי בלי לחכות שיסיעו אותי לשם ונשכבתי על שולחן הניתוחים – רק כדי שיתחילו לנתח אותי כמה שיותר מהר.
מצב כזה מעיד על כך שאני מוכן למסור את עצמי להשפעת האור העליון. כמובן, זאת דוגמה של התנהגות גשמית מסיבות אגואיסטיות, מתוך הרצון לחיות וליהנות מהחיים. אבל באותה הצורה אנחנו חייבים לבטל את עצמינו כלפי התיקון הרוחני.
שאלה: נראה לי שהמקום היחיד שממנו ניתן לקבל חמצן הוא הקבוצה. מה לעשות אם כאשר אתה מתנתק ממנה חסר לך אוויר?
תשובה: חמצן נמצא לא סתם בתוך הקבוצה, אלא בגלל נוכחותו של הבורא בתוכה. צריך לתפוס את זה בצורה מאוד ברורה, אחרת אנחנו מאבדים את הכיוון.
בינתיים קשה לנו מאוד להחזיק במחשבה על כך שהמטרה הסופית שלנו היא לעשות נחת רוח לבורא. זה דומה לילד קטן שמלמדים אותו שצריך לציית לאימא, לאהוב אותה. והוא מציית! אין לו שאלות: לאהוב את אימא או לא לאהוב – הוא דבוק אליה בצורה טבעית כמו כל ילד לאימו בגלל האינסטינקט הפשוט החייתי האגואיסטי.
אבל כאשר אנחנו מתבגרים, אנחנו מתרחקים מאימא, ורק אחר כך, כבר בגיל מבוגר, אנחנו כבר מתחילים להבין ולהעריך כמה עשו בשבילינו ההורים. אנחנו כבר מוכנים לתפוס את זה. כלומר, חייב לעבור פרק זמן מסוים כדי שהאדם יתחיל להרגיש טעם במילים: "לעשות נחת רוח לבורא".
תקופת ההתפתחות הזאת מתרחשת בזכות האור, כמו שכל דבר בחיינו משתנה רק בהשפעת האור. נראה לנו שעוברות שנים, אנחנו מתבגרים, והגיל עושה את שלו – אבל הדבר הוא לא כך. אנחנו לא מבינים שלמעשה, אין בכלל שנים, אלא יש רק השפעת האור שגורמת לנו הרגשה של זרימת הזמן והשינויים.
לכן, כאשר עכשיו אנחנו מדברים על כך שצריך לדאוג לבורא, זה נשמע בשבילינו כמו שמשכנעים ילד קטן שצריך לאהוב את אימא. צריך פשוט לאפשר לאור להשפיע עליך יותר ויותר להשתדל להגביר את השפעתו ולעלות את הרגישות אליו על ידי העבודה בקבוצה והפצה.
ואז אתה תראה איך מתעורר בך סוג של יחס למילים שקודם היו ריקות: "נחת רוח לבורא". מי זה הבורא? איפה הוא? ופתאום אתה מתחיל להרגיש אותו יותר ויותר קרוב אליך. אתה לא מרגיש אותו, אבל כאשר מזכירים אותו מתעוררים בך רגשות מסוימים, יחס מסוים. התחושה הזאת הולכת ומתרחבת, נוגעת ללבך ומרגשת אותך.
התחושה הזאת מתחילה לגדול: מנקודה אחת של תזכורת על הבורא גדלים תחושות ורגשות שונים. הנקודה הזאת מתרחבת ובתוכה מופיעות צורות שונות של יחסים. כך נבנה בך כלי חדש, חוש חדש.
מתוך ההכנה לשיעור, 11.03.2014
ידיעות קודמות בנושא:
שֵם, שמחייב את הלב להתכווץ
את מי אנחנו מהנים?
לשלם כל מחיר עבור מצב של חוסר אונים
