להטות את הכף לחיבור

כנס WE! העולמי בניו-ג'רזי, שיעור מס' 2

שאלה: כיצד אני יכול לדעת בכל רגע, שאני מתקדם בכיוון הנכון בלימוד חכמת הקבלה, ולא סטיתי מהדרך?

תשובתי: בכל רגע אני עומד בפני הבחירה, כמו במאזניים מאוזנות, בין האגו לבין הנקודה שבלב. ובכל פעם אני צריך להטות את כף המאזניים לצידה של הנקודה שבלב, לחיבור. לא קיימת פעולה אחרת חוץ מחיבור.

בדרך כלל אנחנו רוצים ללמוד, לבצע כל מיני פעולות, לעסוק בעניינים כלשהם, ואיכשהו, בתת הכרה, אנחנו כל הזמן בורחים מהחיבור. אני יודע את זה על עצמי, עד שהתחלתי לשמוע עבר הרבה זמן.

אני אהבתי ללמוד, לסדר את החומר, להפוך אותו למערכת שיטתית, לעשות כל דבר, חוץ מלעסוק בחיבור. ובאמת, ככל שאנחנו מתחילים להרגיש מוקדם יותר שזו חובתנו, ומתרגלים לשקוע בתפיסה הזאת, כך ההרגל הופך מהר יותר לטבע שני.

אני חייב כל הזמן להרגיל את עצמי לשאוף להרגיש את העולם הפנימי של החברים שלי, את ההשתוקקות שלהם לחיבור ולבורא שבתוך החיבור הזה. אם אני מכוון לתוכם, אינני שׂם לב כיצד הם נראים מבחינה חיצונית.

הרי במשפחה שלנו אנחנו לא ממש שׂמים לב לפרצופים של הקרובים שלנו. אנחנו מרגישים את הרוח שלהם, את האופי שלהם, את מצב הרוח שלהם. וגם כאן, אני כל הזמן משתדל להרגיש את הרצונות של החברים, שמכוונים לאותה המטרה שאליה אני מכוון בעצמי. ועם הרצון הזה שלהם אני רוצה להתחבר.

בכלל לא חשוב לי כיצד הם נראים ואיזה אופי יש להם, חשוב לי רק דבר אחד: לְמה הם משתוקקים? עבור הגברים, זה הדבר הקשה ביותר, ולנשים קל יותר לעבור לתפיסה הזאת, מפני שהן מסתכלות פחות על החיצוניות. זאת כל מהות העבודה של הגברים.

מתוך שיעור מס' 2 בכנס ניו-ג'רזי, 01.04.2011

ידיעות קודמות בנושא:
לעומק במדרגות האיחוד
"את אחיי אנוכי מבקש…"
מסלול הטיסה לרוחניות