אפילו פאוסט היה מקנא בנו

כנס WE! העולמי בניו-ג'רזי, שיעור מס' 2

שאלה: בעולם שלנו קיים המושג "יותר מדי". אם האדם דואג יותר מדי, האם הוא יצליח להגיע למטרה?

תשובתי: בעולם שלנו לעיתים רחוקות קורה מצב, אפילו רגע, שאדם כמו פאוסט יוכל לרצות לעצור אותו, מפני שהוא כבר השיג את האושר העילאי. אך בעולם הרוחני כל הרגעים הם כאלה, מפני ששם יש השתוות בין האור והכלי (הרצון), וכל הרגשה, אפילו הקטנה ביותר, היא הרגשה של שלמות.

כלומר, האיזון של האור והכלי תמיד מתבטא בהרגשה שלא יכול להיות טוב יותר מעכשיו. לכן צריך להתגלות רצון (חיסרון) גדול, כדי "לנענע" את האדם ולחייב אותו לעלות מעלה.

לכן תלמידי הרשב"י, שחיברו יחד איתו את ספר הזוהר, בכל פעם שהתאספו יחד ללמוד, הם חשו שנאה זה לזה והרגישו שהם שוב צריכים לעבוד על עצמם.

במילים אחרות, בניגוד לעולם שלנו, שבו אף פעם איננו חשים סיפוק מוחלט, ברוחניות אנחנו תמיד מסופקים לחלוטין, ואפילו בעלייה מדרגה לדרגה אנחנו עולים מהטוב לטוב עוד יותר.

שאלה: אך יכול לקרות שהדאגה שלי על האחרים גדולה יותר ממה שצריך?

תשובתי: מצד אחד אתה דואג לאחרים ולא עוזבת אותך הדאגה עליהם, ומהצד השני אתה קשור לכוח העליון. אך אין זה אומר שאתה צריך להשתתף בסבל של כל העולם ולדאוג עליו. במידה שבה אתה מגלה שהעולם הוא נצחי ושלם, תדאג רק לכך שגם האחרים ירגישו את זה, ולא על מה שקורה איתם.

אתה עולה בדאגה שלך מהדרגה הגשמית, הבהמית, הגופנית, לדרגה הרוחנית. וזה, יחד עם הדאגה, יעניק לך שלמות. שתי התכונות הללו מאזנות זו את זו. אתה רואה שהאחרים שלמים, על אף שהם בעצמם עדיין אינם מרגישים את זה, ואתה צריך להשלים את ההרגשה הזאת שלהם.

מתוך שיעור מס' 2 בכנס ניו-ג'רזי, 04.04.2011

ידיעות קודמות בנושא:
דאגה – סוג של התרוקנות הכלי
"לאהוב את הזולת" או "לדאוג לו"?
אי שביעות רצון היא המנוע להתפתחות