דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / להחיות את העבודה השגרתית

להחיות את העבודה השגרתית

כדי להשיג את המטרה אנחנו זקוקים לאמצעים, והאמצעים שלנו זו היגיעה. ככל שאנחנו נותנים יגיעה יותר גדולה, יותר מכוונת, יותר מבוררת, כלפי המטרה, בהתאם לכך אנחנו מושכים יותר חזק את "המאור המחזיר למוטב" שמקדם אותנו קדימה.

לכן, כל רגע בחיים ניתן לנו, בכדי להימצא בחיפוש ובבירור מה יהיה הכי מועיל בשבילי עכשיו ויעזור לי למשוך את "המאור המחזיר למוטב". כמו שנאמר: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב", כלומר, אתה מתקן את היצר הרע והופך אותו ליצר הטוב. וביצר הטוב הזה, כמו בכלי הטוב, אתה מקבל את הרגשת החיים הרוחניים.

זו כל הנוסחה של התיקון. ולכן היגיעה שלנו היא להשתדל בכל רגע לגלות את האמצעי המועיל ביותר.

בדרך כלל האדם פשוט זורם בזרמי החיים וחושב שבזה הוא מתקדם. אבל הזרימה הפסיבית הזאת נותנת לו התקדמות בדרגת ה"דומם". נניח, שהוא נמצא בקבוצה, לומד, משתתף בכל מיני אירועים, וכל זה הפך עבורו לשגרה. הוא נמצא בשדה הפעולה של הכוח הכללי, שמקדם בזרם אחד כללי את כל אותם האנשים שרוצים להשיג את המטרה. אבל זה נקרא "דומם דקדושה", אין בזה עדיין התקדמות אישית. ההתקדמות האישית תלויה במידה שהאדם משקיע יגיעה עצמית כדי לעורר את עצמו ולהוסיף בעצמו טעם, חריפות במאכל הזה: מלח, פלפל, ושאר התבלינים.

הוא צריך להבין שאין לו ברירה, ולהתעורר אפשר רק מתוך המצבים החדים הללו, שאליהם זורקים אותו ללא רחמים, בכך שמראים לו עד כמה הוא הפוך ורחוק מרוחניות. ואם הוא לא מפחד לפתח את התיאבון שלו בזכות התבלינים הלא ממש נעימים, אז הוא מתעורר ויכול לבצע כבר איזה שהן פעולות עצמאיות, ולא רק לזרום בזרם הכללי של החברה שלו. לכן, כל הזמן נדרשת מאיתנו יגיעה, כמו שנאמר: "יגעת ומצאת, תאמין", כלומר, אז זה יקרה, והבורא יתגלה לאדם. אבל זה רק בתנאי שהאדם נותן יגיעה מעל לשגרה הרגילה. וזו בשבילנו בעיה, כי קשה לנו מאוד לצאת מההרגל. אנחנו מתרגלים לסדר יום, לאותן השעות ולאותם המילויים שאנחנו מקבלים לפי לוח זמנים, לאותה כמות היגיעה. "הרגל נעשה טבע שני".

אני נותן יגיעה כבר הרבה שנים, ונדמה לי שכל הזמן הזה אני נמצא בדרך. ולכן גדלים בי חוסר שביעות הרצון והטענה: "מה קורה איתי, מדוע אין תוצאה?" – ואני לא שם לב שכל הזמן הזה פשוט זרמתי בזרם הכללי. וכלפי המדרגה הרוחנית, זה גוף דומם, מת, שלא זז. כי אני לא נתתי יגיעה אישית. ואילו הרוחניות צריכה להתגלות לאדם בהתאם ליגיעה האישית שלו, להכנה של הכלי האישי שלו, הרצון. כמובן, שאני בכל זאת נמצא בתנועה מסוימת ומתקדם במקצת, כי הרי אני משתתף באיזה שהן פעולות. אך העיקר, שמעל לכל השגרה הרגילה הזאת והזרם הכללי יהיה בירור פרטי, שעל ידו האדם כל הזמן מעורר בתוכו תיאבון, על ידי התבלינים החריפים והשאלות הלא נעימות.

הוא צריך לעשות ביקורת וללחוץ על עצמו, בכך שמנסה לקצר את הזמן, והוא חייב להתייגע כדי לממש את הנאמר: "יגעת ומצאת תאמין!".

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 15.06.2012

ידיעות קודמות בנושא:
לוותר על ה"אני" הנוכחי
סימן שלא יגעת מספיק
תבדוק שאתה לא מבזבז מאמצים לשווא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/38lMd

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest