קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על הזולת. מה זה הרצון לקבל של הזולת?
תשובתי: כל המציאות שאותה אתה יכול לתאר לעצמך, זה הכול זולת. במילים אחרות, כל מה שמחוץ ל"אני". צריך להבין, ש"אני", זה בסך הכול ניצוץ ולא יותר מזה. כל היתר, מצומצם ולא חשוב. אתה יכול לאכול, לשתות, ליהנות מהחיים, אבל רק כדי להחזיק את הקיום שלי. ואילו הכול נקבע על ידי הכוונה.
אתה חייב לתאר את עצמך כניצוץ. וכל היתר, זו דרגה בהמית ואתה מספק את צרכיה, אבל כל תשומת הלב שלך מכוונת החוצה, לֵמה שנמצא מחוץ לניצוץ. שם, מחוץ לך, נמצא הרצון שלך, הכלי הרוחני שלך, כל מה שאתה יכול לתאר לעצמך: כל הטבע הדומם, הצומח, החי והמדבר.
עם שלושת הדרגות הראשונות של הרצונות החיצוניים שלך (דומם, צומח וחי) אתה יכול להסתדר באופן אוטומטי, כי מצידם לא מורגשת שום התנגדות. אבל אם הטבע האנושי, עם בני האדם יש לך בעיה, מפני שבהם אתה רואה את עצמך, את המהות שלך, את מה שאתה. הם, כמו אטלס של האנטומיה הפנימית הרוחנית שלך, עם כל המרכיבים שלה. הכול נמצא שם, מחוץ לך. ובכל זאת, זה הרצון שלך, ולכן תעבוד איתו.
זה לא אומר שאתה צריך לתקן את הזולת. פשוט, בדאגה להם, אתה מגלה ומרגיש שהם שייכים לך. לכן אנחנו עוסקים בהפצה. אתה כאילו רוצה להגיע לזולת, להעביר להם את שיטת התיקון, אבל, כדי להתקרב אליהם ולהבין, להרגיש, שזה ה"אני" שלך.
ואז, בזה שאתה באמת מרגיש את עצמך בתוכם, מרגע זה והלאה אתה מתחיל להבין מה כתוב בספרי המקובלים.
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 04.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
מה רוצה הזולת?
אני, זולת, בורא
מדוע פתאום אני יאהב את הזולת יותר מעצמי?
