דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לבנות בתוכך סירה עבור החברים

לבנות בתוכך סירה עבור החברים

בעל הסולם, מתוך מאמר "הערבות": "אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם."

מדובר כאן על ערבות הדדית מוחלטת, על אחריות הדדית קבוצתית שקושרת את כולם לאחד באופן כה הדוק וחזק, שבכך תלויים החיים והמוות של כל אחד. מספיק שאחד יפר את הערבות, וכולם נידונים למוות. זה כבר מעמד גדול יותר מאשר תלות הדדית רגילה.

ולכן כל אחד בקבוצה צריך להבין – זהו התנאי שאין לשנותו. העניין כאן הוא לא בפרצופים של החברים, לא באופי שלהם ולא בהרגלים שלהם – לא אכפת לי מכל זה. העיקר, האם אני יוצר איתם מערכת כזאת של ערבות הדדית, או לא?

יחד עם זה, אף אחד מאיתנו אינו יודע מה קורה עם האחרים.

כל אחד כאילו אחראי על ה"פקק" שלו שסותם את החור בתחתית הסירה המשותפת, אבל אף אחד לא רואה את זה, אף אחד לא מרגיש אפילו את מה שהוא בעצמו עושה.

כשאני מוציא את ה"פקק" שלי, אני לא שם לב שהסירה שלנו טובעת.

אנחנו עובדים בתנאים של הסתרה מאוד "סמיכה", ואנחנו צריכים להפגין אחריות, להשתוקק לדבקות ולאיחוד, צריכים לזכור שאנחנו תלויים בעליון – רק הוא יאחד וישמור עלינו.

המאמצים בדרך יעזרו להבין מה עוד חסר לנו.

"אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור."

אני צריך להגיע למצב כזה שאני נזקק לתורה, לשיטה, כדי להתאחד עם החברים. זוהי המטרה שלי ורק למענה אני דואג. האיחוד עם החברים הוא הערך העליון בעיניי, וכדי לא להזיק להם, לא לבגוד בהם, אני זקוק לעזרת הבורא, התורה.

אני מסור לחלוטין לקבוצה ומפחד רק מדבר אחד, שלא להזיק לחברים. ואז אני מבקש מהבורא: "תעזור לי להישמר מלהזיק. רק לזה אני זקוק ממך ולא יותר".

אני בינתיים לא חושב כיצד לעשות לו נחת רוח. הדרגה הזו עדיין רחוקה ממני ולדאוג עליה עכשיו זה כמו לא לדאוג לכלום. עכשיו מחכה לי, לא אהבת הבורא, אלא אהבת הבריות, אהבת החברים.

אבל אני בעצמי איני מסוגל לאהבה כזו, אני רק שונא אותם, מקנא בהם, דוחה אותם, או שלפחות לא אכפת לי מהם, שוכח עליהם בכל רגע.

ולכן אני מבקש מלמעלה כוח כדי להיות מסור לחברים שלי, להיות אחראי כלפיהם ולעשות את כל מה שתלוי בי, רק שאני אתכלל בקבוצה מכל הלב.

שלא יישאר ממני כלום, מלבד הדאגה העצומה הזו שממלאה את כל המחשבות והרגשות.

רק את זה אני מבקש מלמעלה, כשאני יודע שאני לבדי לא אחזיק במסירות נפש כזאת. רק לזה אני מצפה כשאני סומך על העזרה שתבוא ולא תעזוב אותי, שאני אוכל לשמור על החברים.

זו היא הדרגה הראשונה שאנחנו צריכים להשיג.

ואם אני באמת רוצה את זה, אני זוכה לקבלת התורה. הרי במקרה כזה אני באמת זקוק למאור המחזיר למוטב שיאחד את ה"כלים", הרצונות השבורים שלי, יתקן את הנשמה שלי, שהיא תהפוך לסירה עבור כולם. שבה אני אחזיק ואשמור על חבריי, בהיותי בטוח שלא יקרה להם שום דבר רע.

מתוך השיעור לפי מאמר "הערבות", 05.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
עוזרים למי שמוכן להיות ערב
או ערבות או אהבה עצמית, אין אפשרות שלישית
תשמור על הסירה המשותפת שלנו

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/OybCX

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest