לא לאבד את עצמך

הערה: אחת התוכניות הפופולאריות ביותר ברוסיה, זו תוכנית על חייהם וגורלם הטראגי של שחקנים מפורסמים. לאנשים פתאום נפתחות עובדות של הביוגרפיה שלהם, שלא היו ידועות קודם לכן. שחקן מאושר וחסר דאגות על המסך, מתברר כאדם בודד ואומלל לגמרי.

תשובתי: האדם אומלל, מפני שאין לו נפש משלו. שחקן כל הזמן משחק בחיים של זרים. בימינו, השחקנים הם באופנה. אנחנו מחכים מהם לאיזה שהן עצות, איזה שם פתרונות חכמים, פילוסופיים ופסיכולוגיים. אנחנו התחלנו להתייחס לתיאטרון לא כמו למשחק, שבו מראים לנו את ההופכיות של החיים, אלא כאל דבר שיכול ללמד אותנו משהו.

לכן אנחנו מתייחסים לשחקנים, לבמאים, לעורכים, ולשאר משרתי המוזות, כאל חכמים מומחים של נפש האדם. זה מצביע על האפסיות של זמנינו. אני בשום אופן לא רוצה להעליב את האנשים האלה. ויש להם הבנה של נפש האדם, הם נוברים בה, מתמצאים בה. אבל לאחר כל החיפושים,  אני לא רואה שהם יתחילו לנבור בתוך עצמם.

אותו הדבר שייך גם לסופרים ומחזאים גדולים: שייקספיר, צֵ'כוֹב ואחרים. הם בפני עצמם אנשים מאוד מדוכאים. לא היה להם יסוד פנימי משלהם, שמתוכו הם היו יכולים להתבטא. הם כולם היו אנשים דיכאוניים, עם אדי ריקבון רעילים נפשיים עמוקים.

האדם מחפש את הבורא. כאשר הוא מתחיל להיכנס לעלילות אחרות, הוא מאבד את עצמו.

לכן כל אלה ששייכים לבמה, מתרחקים מהבמה העיקרית, מהחיים שלנו. אסור לעשות את זה. בזה שהוא עוסק בעבודה ועשייה יצירתית, האדם מפתח את עצמו, אבל יחד עם זה הוא עוזב ומתרחק מלהיות משתתף אמיתי בחיים שלו עצמו, ולא שחקן. וזה מפריע לו: לבישת צורה של דמויות אחרות נשמרת לכל החיים.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 02.04.2014

ידיעות קודמות בנושא:
כלב שרודף אחר זנבו
התפקידים שאנחנו בוחרים
הצגה לשחקן אחד

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/TlalT

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest