לאן לחתור?

המטרה היום היא בניית אנושות מאוחדת שמתקיימת לפי חוקים אינטגרליים של שיתוף פעולה ואמפתיה. הבנייה היא לפי שלבים ומכוונת למטרה. אם אנחנו חושבים שהרף יותר מדי גבוה, לא נורא, השנים הקרובות יראו לנו שטבע לא יסכים לפחות מזה, ולא יהיו לנו אפשרויות אחרות, אנחנו כבר התחלנו את המעבר. הניסיון "לרדת לחוף הישן" רק מנדנדת חזק  יותר את הסירה ומסכנת אותנו בהתרסקות.

החוף שמאחורינו נשאר רק בתוך הזיכרון שלנו. הכלכלה הישנה היא כבר גופה. בימינו לא צריך להיות נביא כדי לחזות התמוטטות, ולפי השערתי היא תעלה הרבה מעל ה-30%. אנחנו עומדים לפני בדיקה כוללת, בסיסית, וצודקת של כל סוגי הפעולות הקודמות. אומנם המדד לא יהיה הרווח, אלה הטוב הסוציאלי, התועלת לחברה שעברה לפסים האינטגרליים.

במקום שנאה ועויינות, החברה תתבסס על דאגה לזולת ותפרסם התקרבות להבנה הדדית. היא תפרסם לא על ידי סלוגנים, אלה על ידי פעולות, דוגמאות והאווירה עצמה. אנחנו נלמד ליצור קשר כזה שבו כל אחד ימצא את מקומו הראוי וכולם יהיו שווים בהשפעה אחד לשני.

כדי לממש את כל זה נצטרך להשתנות, לתקן את הלב. אך אני בספק אם הפרופסור פסיג מתכוון לתיקון כזה דווקא. וזה חבל, כבר הגיע הזמן לדבר על כך בצורה פומבית. רק ערבות תסלול לנו את הכביש לעתיד הטוב. ולהפך, כל מה שצומח על בסיס פירוד ושנאה, אפילו הדבר הכי הגיוני, רציונלי ומועיל, יכוון אותנו למטרה בדרך עקיפה של סבל.

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/4Iyo3

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest