דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לאהוב לא ב"כאילו"

לאהוב לא ב"כאילו"

בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה": "שבריה יותר מפותחת מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע וממילא מבדלת ודוחה את הרע מתוכה במדה יותר גדולה, ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, וע"כ לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה כי לא תכירהו לזוהמא כלל."

נניח, שאני נתקלתי במשך חיי עם הרע. אבל המקובלים אומרים שה"רע" הזה, כמו כל היתר, נובע מהבורא. מסתבר, שאני מרגיש דברים רעים וזה נובע ממנו. בהתאם לזה, הם נראים לי כעונש ומעוררים בי פחד. בעיקרון, את מירב המאמצים אנחנו מקדישים להרחקת "עונשים" כאלה. לפעמים, אנחנו כבר לא חולמים על הטוב, אבל לפחות משתדלים להימנע מהרע, לברוח מה"עונש".

אדם יותר מפותח מבין, שעליו לעשות דברים טובים לא בגלל עונשים שונים, אלא פשוט בגלל שזה טוב. כדאי לו לעשות טוב לזולת ולעצמו. דרגת הקיום כבר אינה מאפשרת לו סתם כך לעשות רע ולהזיק לאחרים.

אדם עוד יותר מפותח, מתחיל לקשור את יחסו כלפי העולם עם המושגים של "שכר ועונש". במילים אחרות הוא רואה מאפיינים מערכתיים, שחלק מהמעשים גורמים לשכר ואחרים לעונש. כאילו קיים שופט כלשהו, הטבע, כוח עליון, לא משנה כיצד מכנים אותו והוא מפגין את היחס שלו.

וחלק מהאנשים עולים עוד יותר למעלה ומבינים שבכלל לא קיימים עונשים. להיפך, אם מצבים רעים נראים לי כעונשים שנובעים מהבורא, אז זה עונש אמיתי וטעות. כי מהבורא נובע רק טוב וההרגשות הרעות נובעות בגלל שאני הפוך ממנו. ועליי לשנות את הופכיותי, להיות דומה לבורא, להיות אדם. אז בדומה לו אני ארגיש את עצמי טוב.

אבל אז מתעוררת השאלה: לשם מה אני צריך את זה? סתם למען ההרגשה הטובה? במקרה כזה אני נעשה "פרא" ולא "אדם". יתכן שאני נעשה אפילו יותר גרוע מקודם, הופך ל"זוהמה", רוצה לנצל את הבורא לטובתי.

או שאין לי ברירה, אני חייב להרגיש טוב, מפני שאחרת הרצון לקבל שלי לא יאפשר לי לעשות כלום.

ואולי אני אבקש מהבורא שהוא בכל זאת יעזור לי לעשות מעשים טובים, אבל לא בגלל שכר ועונש. אני רוצה להתנתק מהם עד כדי כך שאפילו אם בתוך הכלים שלי אני מרגיש "עונש", חושך, אני בכל זאת אתעלה מעל ההרגשה הזאת ואשאר בהשפעה לבורא. בתוך הרצונות לקבל יש חושך ומעליהם אני אתן לו אור, את היחס הטוב שלי כלפיו.

אבל כיצד? האם עליי לנשק את המקל שמכה בי?

לא. אני באמת רוצה לשנות את הטבע שלי, כדי לאהוב לא ב"כאילו", לא אהבה שקרית, אלא באמת, להתעלות מעל ה"חומר" של הרצון לקבל שלי. כיצד? כאן פועל מה שנקרא "נס". אני מתחיל לחיות בתוך מה שקורה מעל ה"מסך" ו"אור חוזר", מעל "הגוף" שלי.

שאלה: ועד אז אני שרוי בתוך החושך?

תשובתי: עד אז אני עובר שלבי הבירור, עד שאחליט שהחושך שנמצא בי זהו אור שנובע מהבורא. לא במקרה בארמית משמעות המילה "אורתא" היא "לילה", צידו הפוך של האור. כל מדרגה מתחילה מ"ערב", כפי שנאמר, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". אני תמיד מתחיל מהחושך, מהשבירה וזה מביא אותי לבירור חדש, לזריחה חדשה.

אז מהו החושך שאני מרגיש? האם זה חושך או לא? זהו אור שנראה לי כחושך בתוך הכלים המקולקלים שלי.

אבל רק רגע, האם זה רק בכלים שלי? האם דויד המלך לא היה "קם בחצות הלילה" כאשר "רוח צפונית" הייתה מנגנת על מיתרי הכינור מעל מיטתו? (ראה מסכת ברכות). האם הוא לא כותב בתהלים על תלאותיו? כלומר, גם הוא הרגיש חושך?

נכון, המצבים האלה עוברים גם על המקובלים. הלוואי שגם אנחנו נרגיש אותם כדי שמתוכם נגיע לאור.

בכל מקרה, אלה הן לא "מכות הגורל", אלא קריאות שמושכות אותנו קדימה. אין צרות, יש רק פניות שקוראות לנו להתקדם מהר ככל האפשר לבורא.

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה", 07.11.2013

ידיעות קודמות בנושא:
חושך שצויר על ידי האור
לא לחיות בשקר
מוכן לספוג מכה!

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/WdfwA

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest