כשנגמר הפתיל

וכאן צריכים לעשות הפרדה ברורה: אני מוכן לרוץ קדימה, מפני שהניצוץ אומר לי: "אני בסך הכול ניצוץ, ואילו האור האמיתי – הוא נמצא שם…". וודאי שבמקרה כזה אני מוכן לרוץ לקראת האור. אבל לאחר מכן אני מבין שלרוץ לקראת האור זה לרוץ לקראת ההשפעה ואהבת הזולת, להתעלות מעל עצמי… וכאן הפתיל שלי מסתיים, לזה אין לי כוחות, ואני מייד נעצר.

וכדי שבכל זאת תוכל להתגבר על המכשולים הללו, אתה זקוק לכוחות נוספים, שאותם בכוונה לא נתנו לך. כי כל הכוחות הללו נמצאים במערכת האינטגרלית. תתחיל להתחבר עם האחרים, ותקבל מהם כוחות.

אם במערכת ההתחלתית של עולם אין-סוף היה מתרחש הפירוד, גם אז כולם היו נשארים ללא כוחות. כי הכוח בא מהגורם ההתחלתי, מהאור, שמלכתחילה חיבר יחד את כל הרצונות והתכונות, כשנתן להם את היכולת לפעול בכוונה על מנת להשפיע. אך כאשר האור הסתלק, בזמן היעדרותו הרצונות התרחקו זה מזה, כלומר "נשברו", וכל אחד נשאר בפני עצמו, מבלי שיהיו בו כוחות למשהו גדול יותר מאשר מילוי עצמי. וזה מובן, כי האור שהסתלק למעשה שימש כאותו ה"דבק" ששורה ביניהם ומספק להם כוח.

אז איך אפשר לתקן את זה? – אנו צריכים להזמין שוב את האור, כדי שהוא ישרה בינינו וימלא את כל החללים שבינינו. ואז אנחנו שוב נהיה כמו "קרוטונים במרק": האור ימלא את הדחייה ההדדית שלנו על ידי ההופכיות שלו, על ידי הקשר ההדדי, המשיכה זה לזה, ואנחנו נחזור למצב המתוקן.

לכן, הרצון אינו משתנה. אנחנו לא צריכים לעשות איתו משהו, וגם לא נוכל לעשות איתו כלום. הבורא ברא אותו, ואין לנו שליטה עליו. אנחנו מסוגלים רק למשוך את האור, שימלא את החללים בינינו.

אבל כאן ישנה בעיה: אני לא רוצה למשוך אותו. אני לא זקוק להשפעה, אני לא רוצה להשפיע משהו לאחרים. בכלל, איך אפשר לרצות להשפיע, אם אתה נמצא בתכונת הקבלה? אני יכול לצעוק על זה, לדמיין לעצמי שזה טוב. אבל למעשה אני מדמיין את הרווח שלי מההשפעה: אם אצליח להשפיע ולהרוויח מזה, אז זה מצוין.

השלב הנוכחי נקרא "לא לשמה", וגם אותו צריך לעבור. אבל אם אתה רוצה להתקדם הלאה, אומרים לך שאין לך ברירה אחרת, ואתה חייב לקבל כוחות מהזולת.

אפילו אם זה אדם אחד, ברגע שאני רוצה להתחבר אליו, אנחנו מזמינים יחד את המאור המחזיר למוטב, אם כמובן אנחנו לא שוכחים על מהות הפעולה שלנו. אנחנו משקיעים מאמצים, נפשיים ולא פיזיים, ומתקרבים זה לזה בתוך מסגרות העולם הזה: עוזרים זה לזה, רוצים להיות יחד, על מנת להזמין את האור. ואז אנחנו באמת מזמינים אותו. כך גם המגנט, ברגע שהוא זז ממקומו, הוא מכניס שינויים לשדה בין שני החלקים. כך מתגלה בינינו עוצמת האור המחזיר למוטב, בזכות הפעולות שאנחנו מבצעים כדי להתקרב זה לזה. ואז האור מגיע ומשפיע עלינו.

אבל אני לא רוצה להתקרב לזולת. אז מה לעשות?

ועל זה עונים לי: אתה קיבלת "ברכה מלמעלה": השפעת הסביבה. אם תיכנס לסביבה שיש לה רעיון מסוים, אתה בעל כורחך תספוג אותו ותפעל בהתאם אליו. נדרשות כאן פעולות פיזיות מסוימות, שאתה בהחלט מסוגל לבצע אותן, מאחר והן אינן תלויות ברצון להשפיע או ברצון לקבל שלך. תתכלל בקבוצה, ותראה שהמחשבות של החברים מועברות אליך. כך תצליח לקבל מהם הכרה בחשיבות המטרה, שלמענה כדאי להתחבר ולהיות משפיע. אתה גם תבין שזה שווה את זה, ואז תוכל לפעול ולהזמין את האור המחזיר למוטב. והוא יעניק לך את כוונת ההשפעה. כך הבעיה נפתרת.

כמובן, כדי להיכנס לקבוצה צריך, מצד אחד, להיות מעליה, כדי לתת לחברים התפעלות מגדלות המטרה, ומהצד השני, צריך להיות מתחתיה, מפני שרק קטן יכול לקבל משהו מהגדולים ממנו. וכמו כן, כולם צריכים להיות חברים, שווים זה לזה.

קיימת שורה שלמה של תרגילים פנימיים שכאלה, שבעזרתם אתה מתקרב לחברים. ולפי מידת ההתקרבות הזאת, האור משפיע יותר ויותר. קיים קשר ישיר בין הפעולות החיצוניות לחיבור לבין השפעתו הפנימית של האור. כך למעשה בנויה המערכת: אפילו אם האדם פועל בדרגה ה"בהמית" שלו, האור משפיע בכל מקרה. לכן הוא נקרא "אור מקיף" ולא "אור פנימי". וכך אנחנו משתנים.