כשנגמר הפתיל

laitman_2010_1805_us.jpg

הרב"ש, שלבי הסולם, מאמר י"ד, "הצורך לאהבת חברים": "שיש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים. היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם, לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני. וע"י זה יש לכל אחד כח של כל החברה".

האדם נברא עם כוח קטן. הוא בא לאחר השבירה, ואין לו שום סיכוי להידמות לאור, לבורא, ממצבו הנוכחי. מצפות לו צרות ובעיות, מפני שיחד עם המאמץ וגילוי האור, האדם הופך להיות מנוגד לו, ואת הניגודיות הזאת הוא ירגיש כשבירה ואסון, עד למצבים גרועים יותר ממוות. אין לו שום אפשרות להימנע מכך. כזאת היא המציאות שבה אנחנו נמצאים.

המצב היה נשאר ללא מוצא, אלמלא אותו החלק שנקרא "ישר-אל". החלק הזה מסוגל לעשות תיקון, מפני שיש לו ניצוץ, והוא מתחיל להשתוקק לבורא. לחלק הזה יש את האמצעי שמאפשר לו להגיע לתיקון, ולאחר מכן למסור את השיטה הזאת לכל העולם. אם לא היחס הזה, אם לא התיקון ההדרגתי הזה שמגיע מהאנשים בעלי הנקודה שבלב, שנקראים "ישראל", כלפי כל האחרים – לא היה לעולם שום סיכוי אפילו להבין את מה שקורה, שלא לדבר על לתקן את המצב ולהציל את עצמם.

התיקון נעשה באופן הבא: ישראל מתקנים את עצמם, על ידי זה שהם מרגישים את הניצוץ שבלב, ששולח אותם לחיפוש. אפילו שלא במודע, האדם מגיע לספרים, לקבוצה, למורה, לשיטה, להסברים, וכך הוא מתקדם קדימה. בסופו של דבר הוא רוכש את אותו האמצעי, ומכאן והלאה הכול תלוי בצורה שבה הוא ישתמש בו, באיזו מידה הוא יסכים איתו. ואת זה מלמדים אותו.

אותו החלק שבאדם שנמשך אל המטרה, להכרה ולהבנה, הוא אמנם חלק בוער, אבל הוא חלק מאוד קטן. אפילו אם אני בוער, אני בוער מתוך הרצון לקבל שלי. ובינתיים, כדי להתקדם למטרה, אני צריך בכל פעם לרכוש רצון להשפיע, וזה דווקא בכלל לא "מדליק" אותי.

וכאן צריכים לעשות הפרדה ברורה: אני מוכן לרוץ קדימה, מפני שהניצוץ אומר לי: "אני בסך הכול ניצוץ, ואילו האור האמיתי – הוא נמצא שם…". וודאי שבמקרה כזה אני מוכן לרוץ לקראת האור. אבל לאחר מכן אני מבין שלרוץ לקראת האור זה לרוץ לקראת ההשפעה ואהבת הזולת, להתעלות מעל עצמי… וכאן הפתיל שלי מסתיים, לזה אין לי כוחות, ואני מייד נעצר.

וכדי שבכל זאת תוכל להתגבר על המכשולים הללו, אתה זקוק לכוחות נוספים, שאותם בכוונה לא נתנו לך. כי כל הכוחות הללו נמצאים במערכת האינטגרלית. תתחיל להתחבר עם האחרים, ותקבל מהם כוחות.

אם במערכת ההתחלתית של עולם אין-סוף היה מתרחש הפירוד, גם אז כולם היו נשארים ללא כוחות. כי הכוח בא מהגורם ההתחלתי, מהאור, שמלכתחילה חיבר יחד את כל הרצונות והתכונות, כשנתן להם את היכולת לפעול בכוונה על מנת להשפיע. אך כאשר האור הסתלק, בזמן היעדרותו הרצונות התרחקו זה מזה, כלומר "נשברו", וכל אחד נשאר בפני עצמו, מבלי שיהיו בו כוחות למשהו גדול יותר מאשר מילוי עצמי. וזה מובן, כי האור שהסתלק למעשה שימש כאותו ה"דבק" ששורה ביניהם ומספק להם כוח.

אז איך אפשר לתקן את זה? – אנו צריכים להזמין שוב את האור, כדי שהוא ישרה בינינו וימלא את כל החללים שבינינו. ואז אנחנו שוב נהיה כמו "קרוטונים במרק": האור ימלא את הדחייה ההדדית שלנו על ידי ההופכיות שלו, על ידי הקשר ההדדי, המשיכה זה לזה, ואנחנו נחזור למצב המתוקן.

לכן, הרצון אינו משתנה. אנחנו לא צריכים לעשות איתו משהו, וגם לא נוכל לעשות איתו כלום. הבורא ברא אותו, ואין לנו שליטה עליו. אנחנו מסוגלים רק למשוך את האור, שימלא את החללים בינינו.

אבל כאן ישנה בעיה: אני לא רוצה למשוך אותו. אני לא זקוק להשפעה, אני לא רוצה להשפיע משהו לאחרים. בכלל, איך אפשר לרצות להשפיע, אם אתה נמצא בתכונת הקבלה? אני יכול לצעוק על זה, לדמיין לעצמי שזה טוב. אבל למעשה אני מדמיין את הרווח שלי מההשפעה: אם אצליח להשפיע ולהרוויח מזה, אז זה מצוין.

השלב הנוכחי נקרא "לא לשמה", וגם אותו צריך לעבור. אבל אם אתה רוצה להתקדם הלאה, אומרים לך שאין לך ברירה אחרת, ואתה חייב לקבל כוחות מהזולת.

אפילו אם זה אדם אחד, ברגע שאני רוצה להתחבר אליו, אנחנו מזמינים יחד את המאור המחזיר למוטב, אם כמובן אנחנו לא שוכחים על מהות הפעולה שלנו. אנחנו משקיעים מאמצים, נפשיים ולא פיזיים, ומתקרבים זה לזה בתוך מסגרות העולם הזה: עוזרים זה לזה, רוצים להיות יחד, על מנת להזמין את האור. ואז אנחנו באמת מזמינים אותו. כך גם המגנט, ברגע שהוא זז ממקומו, הוא מכניס שינויים לשדה בין שני החלקים. כך מתגלה בינינו עוצמת האור המחזיר למוטב, בזכות הפעולות שאנחנו מבצעים כדי להתקרב זה לזה. ואז האור מגיע ומשפיע עלינו.

אבל אני לא רוצה להתקרב לזולת. אז מה לעשות?

ועל זה עונים לי: אתה קיבלת "ברכה מלמעלה": השפעת הסביבה. אם תיכנס לסביבה שיש לה רעיון מסוים, אתה בעל כורחך תספוג אותו ותפעל בהתאם אליו. נדרשות כאן פעולות פיזיות מסוימות, שאתה בהחלט מסוגל לבצע אותן, מאחר והן אינן תלויות ברצון להשפיע או ברצון לקבל שלך. תתכלל בקבוצה, ותראה שהמחשבות של החברים מועברות אליך. כך תצליח לקבל מהם הכרה בחשיבות המטרה, שלמענה כדאי להתחבר ולהיות משפיע. אתה גם תבין שזה שווה את זה, ואז תוכל לפעול ולהזמין את האור המחזיר למוטב. והוא יעניק לך את כוונת ההשפעה. כך הבעיה נפתרת.

כמובן, כדי להיכנס לקבוצה צריך, מצד אחד, להיות מעליה, כדי לתת לחברים התפעלות מגדלות המטרה, ומהצד השני, צריך להיות מתחתיה, מפני שרק קטן יכול לקבל משהו מהגדולים ממנו. וכמו כן, כולם צריכים להיות חברים, שווים זה לזה.

קיימת שורה שלמה של תרגילים פנימיים שכאלה, שבעזרתם אתה מתקרב לחברים. ולפי מידת ההתקרבות הזאת, האור משפיע יותר ויותר. קיים קשר ישיר בין הפעולות החיצוניות לחיבור לבין השפעתו הפנימית של האור. כך למעשה בנויה המערכת: אפילו אם האדם פועל בדרגה ה"בהמית" שלו, האור משפיע בכל מקרה. לכן הוא נקרא "אור מקיף" ולא "אור פנימי". וכך אנחנו משתנים.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 14.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אל תפחד להידבק אם אתה רוצה להיטען
לעמוד מתחת לאור
עסקת חבילה עם האור

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/BwkHj

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest