כשהאמצעי בלתי נפרד מהמטרה

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ט: "ואחר שנתבאר, שכל התכלית הנרצה להבורא ית' מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו … אלא רק מין האדם בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם, שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות נרנח"י, שבזה נעשו מוכשרים לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית כוונת הבריאה של כל העולמות לא היתה אלא בשביל האדם."

שאלה: מוטבע בנו הרגש הזולת שבזכותו, דרך אהבת הזולת, אנחנו יכולים לרכוש את אהבת הבורא. האם מסתבר, שהיחס לזולת זהו אמצעי שאנחנו פשוט משתמשים בו?

תשובתי: בעולמנו "אמצעי", זה מה שאנחנו מנצלים בדרך, ולאחר שמשיגים את המטרה זורקים מחוסר נחיצות. אם אני מצאתי אמצעי יעיל יותר, אני מוותר על הקודם, מפני שהעיקר בשבילי היא המטרה.

ברוחניות מדובר על משהו אחר: הרי לא אני הוא זה שמגיע לבורא – לבורא מגיעה מערכת שאני מגלה ומרכיב ביגיעה שלי, מזדהה עימה כאחד שלם. אם אני הייתי נשאר אני, הייתי משתמש באמצעי רק בדרך למטרה. אבל התהליך שונה: אני נכלל בתוך האמצעי, ולכן רוכש מוכנות להתחבר למטרה.

בצורה כזאת האמצעי קדוש בשבילי: מפני שאני מגיע למטרה לא בעזרתו, אלא בתוכו. אני הופך להיות הוא. הנשמה שלי, היא כל המערכת הזאת.

מסתבר, שאני הנוכחי, זה לא אני האמיתי. האני האמיתי עדיין לא קיים, מפני ש"האני" העכשווי שלי הגיע מהבורא, זהו חלק אלוקי ממעל שאינו קיים בזכות עצמו. הוא כוח השבירה ומיועד לכך שארגיש את עצמי "חתוך", נבדל.

זה עוזר לי להתחבר לקבוצה, ודווקא בה, במדרגה העליונה יותר, אני מוצא את עצמי. וכאן, בתוך האחד השלם הזה אני מוצא מילוי – את הבורא.

אני לא יכול להגיע לבורא אם אני עוקף את האמצעי, כלומר את הקבוצה. ובנוסף לכך אני לא מוותר על האמצעי כשאני מגיע למטרה. להיפך, כאשר אני נחתך ממנו, אני בונה בתוכו מערכת שבה אני מגלה חיים בשם "בורא" – כוח מחייה פנימי, "סם החיים".

מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 12.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
יש אמצעי כזה בעולם הזה!
מטרה, שאין חשובה ממנה עבורנו
האמצעי חשוב כמו המטרה