דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / כפית עבור אימא …

כפית עבור אימא …

שאלה: מה צריך לעשות כדי לקבל מהבורא את אותו הטוב והתענוג שהוא רוצה לתת לנברא?

תשובתי: אם הרצון שלך יהיה תואם לרצון שלו ליהנות אותך, אז אתה תרגיש את התענוג. אבל אם הרצון שלך הפוך לתענוג, אז אתה תרגיש אותו כייסורים. ולבסוף, אם ביניכם בכלל אין שום קשר, אז אתה לא מרגיש שום דבר, לא חיוביות ולא שליליות. לכן, הכול תלוי בכך, עד כמה אתה משתווה לתענוג.

הבורא הוא טוב ומטיב. הוא בעצמו, זו הנאה. אבל הנאה מהשפעה, מאהבה. עד כמה שאתה נמצא בהשפעה ואהבה, במידה הזאת אתה יכול לטעום ממנו. כלומר, אתה צריך לפתח בתוכך טעם לזה, ואז אתה תרגיש אותו כטוב.

לפחות, כדי למשוך ולגרות את האדם על ידי הטעמים האלה, קיימות מערכות מיוחדות של "קליפות". הן מפתות, מגרות אותך: "לטעום מהבורא, זה טוב!". אתה מנסה שוב ושוב, ולא יכול, ומזה נעשים לך "טעמים" עוד יותר גדולים וחזקים.

תאר לעצמך שאני מביא אותך לחלון ראווה של מסעדה, שלשם מכניסים רק לפי הזמנה מיוחדת, לכן אני מוביל אותך, עד שיהיה לך תאבון אמיתי. אחר כך אנחנו שוב באים לחלון הראווה ומדברים על מה שרואים שם. אחר כך אני מציע לך לעמוד לא רחוק מהכניסה, כדי להריח את הריחות שמגיעים מהמסעדה. כאן אתה כבר מתחיל להשתגע. ואני אומר: "אתה יודע מה, בוא נחזור בעוד כמה שעות, כאשר תהיה הזדמנות לטעום משהו". אנחנו מטיילים עד הערב, אתה מגיע למצב של "ערנות יתר", וסוף סוף נותנים לך לטעום חתיכה, כזאת קטנה שהיא נמסה בפה לפני שאתה מצליח לבלוע אותה. עכשיו אתה כבר פשוט לא יודע מה לעשות.

ופתאום אני נעלם. אתה מביט מסביב ומתחיל להשתגע: "מה לעשות? לאן לפנות?". אתה כבר כל כך נקשרת לתענוג המפתה הזה, שאינך מסוגל לעזוב אותו. אני "הדבקתי" אותך אליו, אתה נמצא על "הוו של החכה". ואז אתה מתחיל להבין, שכאן צריכה להיות גישה הפוכה.

כך כוחות הטומאה עוזרים לנו בדרך, בכך ששמים כל פעם פיתיונות חדשים. ולכן כל הרע שמתגלה, זה למעשה לא רע, אלא פשוט הופכיות של הטוב, הצל שלו, הסף שלו. רק בצורה כזאת אפשר להביא אותך להבנה של המתרחש. אתה מבין שהנך זקוק לתיקון רק לאחר שמרגיש

כלי ריק, רצון לא מסופק, כלומר ייסורים. אתה בהכרח זקוק לגירוי, לתמריץ, בכל זאת להשיג את המילוי.

שאלה: אז במה התיקון שלי?

תשובתי: התיקון שלך צריך להיות בזה, כדי לתקן את היחס שלך לחיים, למקור שלהם. באגו שלי אני מסתכל על מה שחסר לי ב"צלחת", אבל צריך להסתכל על מי שלא נותן לי שום דבר בצלחת. אם אני אסתובב אליו, אם אעביר את תשומת הלב שלי מהצלחת אליו, אז אני אקבל הכול. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". אני מפסיק להסתכל על הצלחת ומרים את מבטי למעלה, עליו. אני רוצה להתקשר עימו:

– "אל תיתן לי כלום! כי אם אתה תיתן לי, אני לא אסתכל עליך אלא על הצלחת".

– "אבל אתה כל כך רצית את זה".

– "מקודם רציתי, ועכשיו כבר לא. עכשיו אני רוצה להסתכל עליך. אם אתה רוצה, אז תיתן לי משהו, אבל רק בתנאי, שאני לא אתנתק ממך. אני צריך רק אותך".

עכשיו כבר יש לי כלי חדש, "חסדים". ואז אני אומר:

– "טוב, אני רואה, שאם אני מסתכל עליך ולא בצלחת, אז אתה לא נהנה. אתה רוצה שאני אוכל. צריך לקשור את שני הדברים האלה. אתה תיתן לי קצת בצלחת ואני אבדוק האם אני יכול לאכול, להסתכל עליך ולראות איזה תענוגים אני מעורר בך על ידי זה.

אנחנו מסכימים ואני אוכל מהצלחת בלי לנתק את מבטי ממנו".

"אוי, מה זה היה עכשיו!? התענוג היה בו או בי? צריך להיות זהיר, כך שהוא יקבל הנאה". כאלה חשבונות פשוטים, כאילו שאימא שמה לפני הבן שלה צלחת עם דייסה…

מתוך שיעור על המאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה", 19.12.2012

ידיעות קודמות בנושא:
רעב זו הרגשה נפלאה, כאשר השולחן כבר ערוך
אורח שדחה את הכיבוד
לעמוד בפני הגדלות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/9Ub6h

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest