דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / כמו קרום על העיניים

כמו קרום על העיניים

אנחנו חיים בתקופה מיוחדת, מלאה באירועים בלתי צפויים. בשישים-שבעים השנים האחרונות, לאחר מלחמת העולם השנייה, אנחנו חשבנו שאנחנו יוצרים לעצמנו סביבה טובה בת קיימא.

באמריקה, באירופה, בישראל ובמדינות רבות אחרות, העם היהודי החל להרגיש בטוח יותר, לא כגולים שעימם הבעלים יכולים לעשות כרצונם, אלא שווים עם האחרים.

אבל זה מדהים איך הכול משתנה במהירות רבה. אחרי שאנחנו נתנו לעולם מדענים מצטיינים, תרבות וכלכלה משגשגות, תרמנו תרומה רבה בכל התחומים בחיי המדינה והחברה, פתאום שוב חלה התפרצות בלתי צפויה של אנטישמיות בעולם.

האנטישמיות התעמקה כל כך, שבחלק מהערים האמריקאיות אי אפשר ללכת ברחובות עם כיפה. הילדים שלנו מקבלים מכות באוניברסיטאות ובבתי ספר, ומאשימים אותם במיני חטאים שונים ומשונים.

היום, שוב קמות לתחייה הדעות הקדומות עתיקות היומין, שאנחנו כאילו שותים דם בחג הפסח, מנהלים את הממשלה העליונה הסודית, ורוצים להשתלט על כל העולם – בקיצור, אנחנו אשמים בכל הצרות של המין האנושי.

אנו רואים, שההרגשה הזאת נמצאת טמונה באדם מעצם הטבע ואינה תלויה ברמת התפתחותו ותרבותו. אומות העולם יכולות לחיות לצידינו, ואנחנו ביניהן, ועדיין פתאום מתעורר בהן יחס פרוע למדי כלפינו, שזורק אותן לתקופה אפלה של ימי הביניים.

מהיכן באות הבעיות האלה? מדוע אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו באמצע האירועים האלה, אף על פי שבכלל לא גרמנו ליחס כזה כלפינו? מיליוני אנשים בכל רחבי העולם מגיעים להפגנות נגד יהודים, סטודנטים באוניברסיטאות מוחאים, פרופסורים חותמים על עצומה נגד מדינת ישראל.

גם אותם אנשים שלא רוצים לשייך את עצמם למדינה הזאת, נופלים לקטגוריה של שנואים ונרדפים בשל מוצאם בעם היהודי.

העניין הוא, שהאנטישמיות טמונה בטבע עצמו. כל ההוגים הגדולים הצביעו על תופעה זו. איינשטיין אמר, שאנטישמיות, זהו הצל של האומה שלנו, שממנו אין מנוס.

למעשה, היום שנאת היהודים בוערת אפילו במדינות שבהן מעולם לא חיינו. אין לנו, למעשה, שום קשר איתם, אבל אנחנו מרגישים את העוינות הנובעת מהם. על אף העובדה שאנו עוזרים לעמים רבים, רוצים להיות ביחסים טובים עם כולם, אנחנו עדיין נחשבים למנודים – לא מובנים, מוזרים ביותר, יצורים שאינם שייכים לעולם הזה.

מהיכן זה מגיע? מה זה הקללה או הברכה שלנו? מה הבעיה כאן?

כדי להבין את התופעה הזאת, בואו נפנה אל ההיסטוריה, אל נקודת הלידה של האומה שלנו. לפני כ- 4000 שנה, בציוויליזציה האחידה של בבל העתיקה שחיה בשלום ובידידות, פתאום החל להתעורר חוסר שביעות רצון שהלך וגדל, טענות הדדיות, דחייה של אנשים אחד מהשני.

מחברים טובים, שדיברו באותה השפה והבינו היטב אחד את השני, הם הפכו לחברה נוראה המבוססת על קנאה, שנאה ותחרות. השינויים הדרמטיים האלה העמידו אותם מול השאלה: "מה קורה לנו?".

ואז, הכוהן הבבלי, אברהם, אחד מני רבים שחקרו את התופעה הזאת, מצא פתרון. מתוך חקר הטבע שהוא ביצע בתור פילוסוף, אסטרונום, מדען מזמנו, הוא הגיע למסקנה, שמצב זה נובע מעצם טבעה של החברה האנושית, שבהכרח מתפתחת בצורה כזאת, כדי לטבוע בתוך האגו שלה ולהתעלות מעליו ובניגוד אליו.

לפי דעתו של אברהם, התקופה הטובה בחייהם של הבבלים, שחיו בעבר ביחסים טובים ביניהם, ניתנה להם כדוגמה. ועכשיו החלה התקופה של התפרצות האגו, תכונה שלילית שמאיימת על המצב הנוכחי שלהם.

וזה לא קרה במקרה, אלא כדי להוביל את העם להתפתחות מודעת ולהתעלות מעל האגו, שמשסע ומפריד ביניהם, מאיים להשמיד את כל הציוויליזציה לחלוטין. אברהם טען שהבבלים שוב צריכים להביא את עצמם למצב של אינטראקציה טובה למרות האגו המשתולל בתוכם.

מפני שאברהם היה מדען מהולל, המנהיג הרוחני של העם, הוא הציג את התיאוריה שלו לחברה והתחיל להפיץ אותה בכל מקום. אז, תוך זמן קצר, החברה הבבלית בת אלפים רבים של בני אדם, הכירה את נקודת המבט של אברהם.

חלק מהאנשים שהרגישו והבינו שזהו הפתרון של הבעיה, נענו לקריאתו של אברהם ותמכו בו. אבל רובם לא הצליחו לקבל את זה. על פי ההתפתחות הפנימית שלהם, הם האמינו שהם יכולים בשקט להתקיים במצב הזה, שנראה להם כטוב.

"ומה רע לנו? אנחנו מתחרים, ובכך מפתחים את המדע והתרבות. יש לנו תמריץ פנימי נוסף להמשך ההתפתחות." וזה היה נכון, כי האגו התפתח בתוך האנושות בכוונה כדי לדחוף אותה לשלב הבא של ההתפתחות.

לפיכך, נפתחו בפני הבבלים שתי דרכים. אחת מהן, זו ההתפתחות המוסרית של המין האנושי, כאשר הדבר העיקרי בחברה זה לא התפתחות המדע והטכנולוגיה, אלא יחסים טובים בין בני אדם. שיטה זו אינה כוללת את ההרס של האגו, אלא התעלות מעליו וחיבור גדול יותר בין בני אדם, בניגוד לאגו.

הדרך השנייה, דרך התפתחות החברה בתוך האגו, הייתה מבוססת על תחרותיות ודיכוי של האדם בידי האדם, אך תרמה לצמיחה ולהתקדמות טכנולוגית.

לכן, רק חלק קטן מהבבלים הצטרפו לאברהם, והוא נאלץ לקחת אותם לארץ ישראל. מנקודה זו ואילך, חסידיו של אברהם נקראו בשם "ישראל", שפירושו "ישר לבורא", כלומר, לכוח העליון של הטבע, אשר שולט בנו ומכריח אותנו להתאחד. כך נוצר העם היהודי.

האנושות התחלקה לשני חלקים מתנגדים אידיאולוגית: יהודים, שתפקידם העיקרי הוא להתאחד ביניהם על פי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", ואומות העולם, שקיימים בניגוד לכלל הזה, בזכות התחרות, וההתפתחות החומרית והטכנולוגית.

שני החלקים הללו הם לחלוטין הפוכים זה מזה בפילוסופיה שלהם וביחס לחיים. זהו ההבדל בין העם היהודי ושאר האנושות. מכאן באים מקורותיה של השנאה העתיקה התמידית כלפי היהודים.

מתוך התוכנית "סיפורים קצרים", 24.10.2014

ידיעות קודמות בנושא:
העם הארוג מאידיאה
הגיע הזמן להצדיק את המקדמה שקיבלנו
אות קלון רוחני שלא ניתן למחוק או להסתיר

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/eT8yB

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest