כל הצרות של העולם

למעשה, הבורא מציג לפניי "מופע תיאטרלי" שבו כולם שחקנים, כולם בובות על חוט, חוץ ממני. ולכן, על ידי זה שאני מנסה לקרבם אליו, אני בעצם מתקן את עצמי. כל העולם, זה חלקים של הנשמה שלי, כלים, רצונות שבורים ומפוזרים שהתפזרו ממני לכיוונים שונים. והנה עכשיו אני צריך שוב לקרב אותם.

אם הייתי מספיק חזק, אז הבורא היה נותן לי להרגיש את הצרות ואת הצער שלהם כשלי עצמי. אבל, כדי להקל על העבודה שלי, הוא שולח הרגשה של "צער" זר כדי שאני אעבוד עליהן. אם אני אזלזל בעבודה הזאת, אז אני ארגיש שאני בעצמי נמצא בצרה.

זאת הסיבה שאני תופס בינתיים את כל העולם "מהצד", מרוחק ממני, כדי שיהיה לי קל יותר לעבוד. כי אם כל הצרות והצער של בני האדם, שמתים מרעב, ממלחמות ומשאר אסונות, היו מתגלות בתוכי, אם הייתי מרכז בפנים את כל ה"כלים" הריקניים שלי אפילו במדרגה הקטנה ביותר של העולם שלנו, אז לא הייתי מחזיק מעמד בלחץ כזה.

כדי שזה לא יקרה, הרחיקו ממני את ה"כלים" האלה ונתנו לי להרגיש אותם כ"כלים" זרים, כדי שאני בהדרגה, במידת הכוחות שלי, אקרב אותם אליי. ואז, במידת ההתקרבות הזאת, אני מגלה, שהם בכלל לא בצרה, אלא להיפך, מתוקנים ומרגישים תענוג. בעל הסולם כותב על זה במאמר " הסתר וגילוי פנים של השי"ת ".

אין דרך אחרת. אין בכוחי לספוג לתוכי את כל הצרות של העולם, על אף שמדובר על ה"כלים", על הרצונות שלי.

אנחנו פשוט לא מבינים שב"שבירת הכלים" בעצם מסתתרים רחמים עליונים. בסופו של דבר, על ידי זה אני רוכש "כלי" המסוגל לכלול את כל המציאות, את כל האור של הבורא, אבל אני אף פעם לא מרגיש את הכלי הזה ריק כמו שהוא, מפני שאי אפשר לסבול הרגשה כזאת. אפילו בדרגה הקטנה שלנו עם הצרות שלה, האדם בקושי עומד על הרגליים. אז מה יש לדבר על האנושות בכללותה וכל ה"מלכות דאין סוף" הריקנית? לפעמים נותנים לאדם טיפה מהמצב הזה, "הארת המלכות", הרגשה נוראית של התהום הפעורה…

אבל לעזרתנו נעשתה "שבירת הכלים" ועכשיו אנחנו מסוגלים לעבור שורה של מצבים, בכך שמלקטים אותם בהדרגה יחד. וכאשר אני מקרב אליי איזה חלק חיצוני, אז במהלך העניינים ה"פרי" המר הזה הופך למתוק, כך שבסופו של דבר אני שׂם אותו ב"סל" שלי, עד שהסל יתמלא בכל הפירות של "עץ הדעת".

מתוך שיעור על המאמר של בעל הסולם "שופרו של משיח", 23.08.2013

ידיעות קודמות בנושא:
קל לתקן אחרים!
לצרף את כל העולם לבורא
את מי אנחנו מתקנים?