כל ההבדל הוא בכוונה

שאלה: בעולם פועלים שני כוחות: כוח ההשפעה וכוח הרצון לקבל, שנברא יש מאין. אז מהו ה"אני" שלי, הכוונה שלי? מהיכן היא מגיעה?

תשובתי: אנחנו לא מרגישים את הבורא, מפני שאנחנו נמצאים ברצון אחד, ברצון לקבל. אפילו אם אני רוצה להשפיע, זה רק כדי לקבל. למעשה, אני פשוט מתבלבל בין כוונה לפעולה. הפעולה שלי יכולה להיות קבלה או השפעה, והיא יכולה להיות מלווה בכוונה לקבל לעצמי או בכוונה להשפיע לזולת. לא יכול להיות שום דבר חוץ מזה, אלה כל החיים שלנו.

בעולם שלנו יש פעולת קבלה, פעולת השפעה לזולת, וכן כוונה לקבל לעצמי. רק כוונה להשפיע לזולת אינה קיימת כאן, רק לזה אני לא מסוגל. אני יכול לתת למישהו משהו ולקבל ממישהו משהו, אבל הכוונה שלי תהיה רק לקבל לעצמי. ואילו הכוונה להשפיע לזולת שייכת לעולם הרוחני, ואינני מגיע עד אליו. זוהי לא אשמתי, כך אני בנוי.

ולכן לא צריך להיות כאן שום בלבול: כל ההתנהלות שלי מכוונת להנאה עצמית.

הכוונה היא הדבר החשוב ביותר (!) עבורי, ולא משנה איזו פעולה אני מבצע: נתינה או קבלה. אני הרי נותן לילד שלי, לאנשים שאני אוהב, ואפילו לבעל הבית שלי, מפני שאני מקבל שכר. השכר הזה יכול להיות בצורה טבעית, כתוצאה מהאהבה שלי כלפיהם, או בצורה של כסף, כבוד, שליטה וכן הלאה.

העיקר כאן הוא הכוונה שלפיה אני פועל. אז איך אני יכול להגיע לכוונה להשפיע לזולת? ומה זה ייתן לי?

וכאן מתעוררת בעיה. אם כל המציאות נמצאת מחוץ לי, אז היום אני מקבל לתוכי רק חלק קטן מאוד שלה שנקרא "העולם הזה". הוא נורא קטן, צפוף, מוגבל בזמן, במקום וכדומה, אך אם אני עובר לצד השני, אני מתפטר מכל ההגבלות.

וזהו ההבדל בכוונות. אם הכוונה שלי מכוונת לעצמי, אני לא אוכל להרגיש משהו גדול יותר מהיום. אך אם הכוונה שלי היא להתחבר לזולת, להיות בו, אני מתפטר מכל החיים הנוראיים הללו, מתפטר גם מהמוות, ועולה למדרגה הבאה של הקיום, מחוץ לגוף. כל ההבדל הוא רק בכוונה.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מצווה אחת", 26.08.2011
ידיעות קודמות בנושא:
להקדים כוונה לרצון
מסנן לטיהור הכוונות
במרחק שלושה שלבים מכאן…