קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: בקבוצה צריכה להיות לנו אינטראקציה, שיתוף פעולה הדדי. רק אז אני אוכל לגלות אהבה ושנאה כלפי החברים. בעבודה המשותפת בהפצה אני מקבל תגובה פנימית ממשית. אבל מעבר לזה אנחנו רק יושבים יחד בשיעורים ובסעודות, שרים ורוקדים יחד. אני לא מוצא כאן שום אינטראקציה…
תשובתי: ובכל זאת תשתדל לעשות את זה עם הקבוצה, עוד ועוד. ולמעשה, זוהי העבודה: לשבת יחד עם החברים, לאכול איתם, לשיר ולרקוד יחד. זה יגלה בך דחייה גדולה עוד יותר. תתגבר על עצמך, תשתדל לשקוע בתוך הקבוצה, ותגלה את החולשה שלך.
זהו כבר גילוי האמת. ככל שאתה משתדל יותר להתגבר על עצמך, כך אתה מגלה יותר רגשות שליליים ביחס לחברים. זאת כל הנקודה, לא צריכים יותר מזה.
עם ישראל קיבלו את שיטת התיקון רק כאשר הבשיל בהם רצון אגואיסטי חזק. זה כבר לא היה שבט, לא משפחה, אלא כמות גדולה של בני אדם שהרגישו חוסר שייכות זה כלפי זה. כך נוצר העם: אני חבר בקבוצה, הביאו אותי אליה, ואני משתתף בחייהם של החברים שהמטרה המשותפת מחברת אותם. אבל אני לא מרגיש רגשות חמים כלפיהם.
ועכשיו אני צריך לבנות את הקשר העמוק ביותר שיכול להיות במציאות, בדיוק כמו הקשר עם הבורא. אתה מתאר לעצמך: להידבק לחברים כמו לבורא, ללא שום הנחות וויתורים, להרגיש אותם יותר קרוב מאשר את עצמי. האם דבר כזה אפשרי? – כן. אתה משקיע מאמצים, ובתגובה לכך מגיע מלמעלה האור ומתקן אותך.
בפעולות המשותפות כל העיקר הוא בפנים. ניתן ליזום משהו פיזי רק אם אתה מלביש עליו כוונה. אחרת לא. אנחנו זקוקים לפעולות שיהפכו לביטוי של הקשר ההדדי שלנו. זה התפקיד של הכנסים, פעולות ההפצה וכדומה. אבל למעשה, אם האדם באמת יקר לי, אני מזמין אותו לכוס קפה או לשיחה ידידותית אצלי בבית. אני משתדל להיות כמה שיותר קרוב אליו.
העניין הוא לא שכל אחד יעשה הכנה לכנס בנישה שלו ויקווה שהמאמצים החיצוניים הללו יאחדו אותנו. לא. אנחנו צריכים להרגיש קרבה גדולה הרבה יותר, כפי שהצלחנו להשיג במקצת בכנס בערבה. לאחר הכנס בדצמבר אנחנו נמשיך לפעול בכיוון הזה, כדי להתקרב זה לזה עוד יותר.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הערבות", 22.11.2011
ידיעות קודמות בנושא:
השנאה היא ההכנה לקבלת התורה
מי אתם, החברים שלי?
תראה שאתה אוהב!
