דף הבית / קבלה ומדע / חושבים מדע / כל דרכי הידע מובילות לחכמת הקבלה

כל דרכי הידע מובילות לחכמת הקבלה

"שורשיהם ועקרונותיהם של המדעים כמו התיאולוגיה, הפילוסופיה והמתמטיקה נמצאים בחכמת הקבלה. לכן כל המדעים הללו כפופים לחכמה הזאת, ועקרונותיהם וחוקיהם כפופים לעקרונות ולחוקים של חכמת הקבלה, לכן ההנמקה של המדעים הללו אינה מספקת בלעדיה". רמון ליול. (RAMON LLULL).

"תלמד את חכמת הקבלה, היא תסביר לך את הכול". פיליפוס אאורליוס פאראצלסוס (Philippus Aureolus Paracelsus).

הדבר נובע מהגישה של חכמת הקבלה למציאות. למעשה, לא ידוע לנו מי אנחנו ובאיזו מציאות אנחנו נמצאים. לכל אחד יש איזושהי תחושה, איזשהו מושג על הקיום: "אני ומה שמסובב אותי". כיצד להגיע לתפיסה האמיתית? כיצד לוודא שזה לא פנטזיה? אולי אני האמיתי זה מישהו אחר, ועכשיו אני רואה חלום? או אפילו חלום בתוך חלום? בקיצור, מה זה "אני"? האם זה מה שאני חושב על עצמי ומה שמרגיש בתוכי? ומה זה "העולם"?

כאן נמצא הבסיס של כל דבר. אנחנו מרגישים את המציאות הפרטית שלנו בתוך איזושהי מציאות חיצונית, ומתוך זה אנחנו ניגשים ללימוד העולם. כך חכמת הקבלה מתייחסת למחקר שלה.

לעומת זאת, המדע טוען דבר אחר: "מה שאנחנו מרגישים, זה אנחנו, וזה העולם שלנו". כתוצאה מכך, אנחנו מתבססים על התכונות שקיימות בנו, על הטבע שבו אנחנו נמצאים כאן ועכשיו. אנחנו לא מדברים על החוקר, הוא פשוט מבצע את הניתוח שלו מתוך החושים שלו. הרצון לקבל שלו לא ניתן לשימוש בצורות אחרות ולא ניתן לשינוי. המחקר מבוסס רק על התפיסה הקיימת, והדבר מלכתחילה מאוד מגביל אותו. הרי, אנחנו מסתכלים רק על מה שנתפס על ידי איזה שהוא "חיישן" (סנסור), ולא מנסים לשנות את המבנה שלו, המאפיינים שלו, ולהשוות את הנתונים שמתקבלים. לא, אנחנו מקבלים אותו כעובדה, ועל זה בונים את כל השאר.

וזאת הגישה המדעית המסורתית לעולם: המתבונן הוא באשר הוא, ואנחנו לא מנסים לשנות בו משהו. בכך המדע מגביל את עצמו על ידי התמונה שנתפסת על ידי היצור שנקרא "האדם בעולם הזה". כמובן, התמונה הזאת היא מוגבלת.

בנוסף לכך, בגישה כזאת אנחנו לא מסוגלים ללמוד אפילו את מה שאנחנו רואים, משום שלא יודעים דבר על המתבונן עצמו, על האדם. אנחנו לא קושרים את האדם שחושב, שמרגיש ושלומד, למה שהוא חושב, מרגיש ולומד. לכן טווח התפיסה והמחקר שלנו הוא כל כך צר. אם היינו חוקרים יותר את האדם, שהוא מהווה את אותו החיישן עם חמשת החושים שלו, שמאחוריהם נמצאים השכל וההרגשה, אם היינו רואים כיצד פועל המבנה הזה, מדוע הוא תופס את המציאות בצורה כזאת, אז היינו מבינים כיצד צריך לשנות אותו כדי שתמונת הרגשות שלו תשתנה. אנחנו היינו מבינים שכל השינויים מתרחשים בתוך האדם, ולא בעולם החיצוני. בקיצור, היינו מגלים מדע אחר לחלוטין, שבעצם נקרא "חכמת הקבלה".

הרי, במקרה הזה אנחנו משנים את האדם, ובהתאם לכך רואים כיצד משתנה התמונה שהוא תופס. כך, כל שינוי קטן באדם כולל כל מה שהוא השיג, ומשנה את כל התפיסה, כולל גם ההיבטים של מדעי הטבע, כלומר, המדעים על המציאות החיצונית: הפיזיקה, הכימיה, הזואולוגיה, הביולוגיה, וכן הלאה, כל זה משתנה בשינוי של כל פרמטר באדם.

אבל כיצד אפשר להיות במצב הזה? כאן מתגלה האוניברסליות של חכמת הקבלה, שאינה לומדת את תמונת המציאות החיצונית בנפרד, אלא תמיד מחברת אותה לאדם, למדרגה שבה הוא נמצא. המדע הזה אינו מספר על אין ספור תגובות של חמשת החושים שאינם ניתנים למחקר אמיתי בנפרד, ללא קשר לשלם, אלא הוא מספר על היסודות. הוא מסביר, מה אני משנה בתוך עצמי, בטבע שלי, בשכל וברגש, וכיצד משתנה המציאות שאני תופס בתוכם.

על כל פנים, כל המציאות היא יחסית ותלויה בי. אין שום דבר אבסולוטי. הכוח העליון נקרא עליון, כי הוא נמצא מחוצה לי – ואני לא יודע מה הוא. תמונת העולם שלי תמיד תואמת לרגשות ולחושים שלי.

מכאן נובע הקונפליקט הבסיסי בין חכמת הקבלה והפילוסופיה. הפילוסופים הגדולים היו מודעים ל"רגעיות" והצרות של הגישה הפילוסופית, שאינה לוקחת בחשבון את השינויים האפשריים בתוך האדם עצמו. אמנם, רוב ההוגים, ובמיוחד הפילוסופים המודרניים, אינם מגיעים לעומקים האלה. הם פשוט לומדים מקורות שונים ועליהם בונים את התפיסות שלהם: "מישהו כתב כך וכך, וזה אומר שזו האמת…", הם לא עושים גילויים בתוך עצמם, לא בונים מעצמם את הכלי לחקר הטבע. הפילוסופיה המודרנית היא אוסף של רעיונות, שמבוססות על הרעיונות הקודמים…

ובזה טמון ההבדל הגדול בין חכמת הקבלה והפילוסופיה: הן התפצלו בתקופה, כאשר הפילוסופים הפסיקו לעבוד על עצמם וקיבלו כעובדה שטבע האדם אינו משתנה. הפילוסופים הראשונים הגדולים למדו אצל המקובלים והבינו שהעיקר הוא שינוי האדם. דווקא מתוך זה צריך לחקור את המציאות ומכאן נובעת חכמת הקבלה: כל הדרגות, העולמות, הפרצופים, וכן הלאה. המקובלים מתארים אותם על סמך השינויים בתוך עצמם. נאמר על זה: "מה שלא נשיג, לא נדעהו בשם". הרי ההשגה היא הדרגה היותר עמוקה של התפיסה, ההבנה.

ובכן, מאז הפילוסופיה נבדלה מחכמת הקבלה, שהלכה וטענה שהכול תלוי באדם, ברגשות שלו, ואין לדון על משהו שנבדל ממנו כמשהו שקיים בטבע. הפילוסופים, להיפך, מתבססים על כך שהתחושות הנוכחיות הן דומות: "בשבילי הצבע הזה הוא ירוק, וגם בשבילו. בשבילי זה שמש, וגם בשבילו". לא מתכוונים כאן לשום שינוי פנימי, וכך התפתחה הפילוסופיה עד הגישה של ניוטון, שטוענת שהמציאות היא קבועה. מה שהאדם מרגיש, תופס, זה מה שבאמת מתרחש מחוצה לו.

אמנם ההתפתחות המשיכה, והחוקרים גילו סתירות בתפיסה הזאת. אז הופיעה התיאוריה של איינשטיין שגילה את היחסיות, את התלות של התופעות במתבונן. זאת אומרת, לנו בכל זאת חשוב מי הוא המתבונן. בפיזיקה הקוונטית בכלל אי אפשר לגלות האם תהליך מסוים היה מתפתח באותה הצורה ללא המתבונן.

כך אנחנו מתקרבים לגבול של הפילוסופיה, לקצה שמעברו נמצאת חכמת הקבלה. מתברר שהאדם כבר בעצם משנה את המציאות, על ידי כך שהוא קיים, על ידי המחשבות שלו על המציאות. על כך מדברים כיום לא אנשי דת, ולא המקובלים, אלא מדענים שמתבססים על עדויות.

הערבוביה של התפיסות הפילוסופיות על העולם הובילה את האנושות לדרך לא נכונה של ההתפתחות שנמשכה כמה אלפי שנים, בעוד שהיינו צריכים להתפתח בצורה פשוטה, בהתאם לחכמת הקבלה. הבעיה היא שהאגו שלנו תמך בפילוסופיה והשתמש בה. לאדם נוח ונעים להתחמק משינויים: "אני לא משתנה, אני – זה מה שאני. כל דבר בעולם ניתן לשנות, חוץ ממני. הרי, העולם קיים ללא קשר בקיום שלי ובתכונות שלי".

וזה נקרא הגישה "האובייקטיבית". אנחנו התרגלנו לזה, ונוח לנו להיות עם התפיסה האגואיסטית הזאת. הרי, בהעדר של החינוך האינטגרלי, זאת התפיסה הטבעית, "האוטומטית" שלנו.

אבל בסופו של דבר, התפיסה הזאת מתגלה כשקרית. כיום, המשבר שהתחיל במדע, מגלה שחכמת הקבלה בכל זאת צודקת. הפילוסופיה פשטה רגל דווקא בגלל התפיסה הבסיסית של המציאות. אחרי איינשטיין, מדענים אחרים הביאו את המחקר המדעי עוד יותר קרוב לחכמת הקבלה, וכיום אנחנו יכולים לדבר בפומבי על תפיסת העולם הקבלית. אף אחד כבר לא יצחק על זה, ולא יחשוב שהתפיסה הזאת היא דמיון או מיסטיקה – הרי, המדענים בעצמם גילו את זה, ומדברים על זה.

בנוסף, גם הפסיכולוגיה מגיעה לזה. היא חקרה את האדם וניסתה לסדר את הנתונים שהתקבלו על המנגנונים של תפיסת המציאות, והיא גם גילתה שהשיטות הרגילות כאן לא עובדות. אנחנו חייבים לקחת בחשבון את השינויים בתוך האדם, והדבר אינו אפשרי עד שאנחנו לא נצא החוצה. הרי צריך לחקור כל תופעה מחוצה לה, כאשר החוקר נבדל ממה שהוא חוקר, על פי העיקרון של אובייקט סובייקט. כתוצאה מכך, גם הפסיכולוגיה פשטה את הרגל כבר לפני כמה עשרות שנים, אף על פי שהיא בעצמה בסך הכול רק בת מאה שנים בקירוב.

אנחנו מתקרבים לשלב של תיקון הנשמה, ל"דור האחרון", ודווקא בגלל זה הפסיכולוגיה התפתחה כמדע. וגם היא כיום אומרת שאנחנו חייבים לחקור את האדם יותר לעומק, אם אנחנו רוצים להבין את המנגנונים של תפיסת העולם שלו ומהותה.

ולשם כך, שוב, אנחנו זקוקים לחכמת הקבלה, שמאפשרת לנו לצאת מהאדם כדי לחקור אותו מבחוץ. כל אחד שמזדהה לא עם האגו שלו, אלא עם ה"נקודה שבלב", מסוגל לחקור את התכונות החומריות, הגופניות שטמונות בו.

ובכן, גם הגישה החיצונית, המדעית, וגם הגישה הפנימית, הפסיכולוגית, ביחד מביאות אותנו לתפיסת העולם הקבלית, שהיא היחידה והאמיתית ואותה אנחנו לומדים.

כמובן, פילוסופים והוגים אמיתיים שדיברו על זה, לא למדו את חכמת הקבלה כראוי, אבל הם הבינו עד כמה הגישה שלה, לראות כיצד משתנה המציאות לפי השינויים באדם, היא אמיתית ומדעית. דווקא הדבר הזה דיבר אליהם.

מתוך השיעור על המאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה", 05.12.2012

ידיעות קודמות בנושא:
חכמת הקבלה והפילוסופיה: למי המילה האחרונה?
חכמת הקבלה ושאר המדעים, הדת והפילוסופיה
כל המדעים חוקרים את הבורא

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest