דף הבית / משבר עולמי / כלוב לאגו

כלוב לאגו

שאלה: היום, מעמדה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית, עגום וממשיך להתדרדר, בלשון המעטה. מדוע זה קורה? הרי התרומה ההיסטורית של העם שלנו היא עצומה.

אנחנו סיפקנו לעולם את ספר התנ"ך, את יסודות המשפט, האתיקה, המוסר, ודברים רבים אחרים. למעשה, מדובר על השפעה עצומה על העולם.

אבל היום, זה הפך למשהו מאוד רחוק, מנותק מאיתנו. אז אולי כדאי שנעורר מחדש את הפוטנציאל שלנו? אולי הגיע הזמן להביט לאחור ולהכיר את ההיסטריה שלנו?

מאיפה אנחנו הגענו? אילו תכונות שורשיות קובעות את תפקידנו בין אומות העולם? אנחנו עברנו את תקופת הפריחה ואחר כך יצאנו לגלות ארוכה עם "מטען" מיוחד והתחלנו להשפיע על העולם. מהו ה"מטען" שנשאר איתנו בכל מקום?

תשובתי: ראשית, התקופה שבה הייתה לנו מדינה ואנחנו היינו עם, שונה לחלוטין מהאירועים שהיו בהמשך. אנחנו בעצמנו גרמנו לחורבן בית המקדש, לכן יצאנו לגלות. לאורך הדורות, מאז הכניסה לארץ ישראל בזמני יהושע ועד החורבן, העם שלנו, במידה זו או אחרת, היה נמצא בגילוי הבורא, גילוי הכוח העליון. תמיד היו בקרבנו מקובלים שהעם הכיר בהם ופנה אליהם והם היו בעלי השפעה. התחלפו תקופות הנביאים, המלכים, וכולי, אבל אחרי השגת דרגת בית המקדש הראשון הייתה ירידה הדרגתית. לפעמים היו עליות, אבל הנטייה הכללית הובילה אותנו כלפי מטה.

במסגרת התהליך הזה, התקופה של גלות בבל, אחרי חורבן בית המקדש הראשון, הייתה ברמה רוחנית יותר גבוהה מאשר תקופת בית המקדש השני, בהשגה ובהרגשה של מהות החיים, בגילוי הכוח העליון שמלווה, מפתח אותנו ומטפל בנו כדי שנהיה "אור לגויים".

הנסיגה נמשכה לאורך שנים, אבל עד חורבן בית המקדש השני, שהוא אבן דרך בולטת, העם ידע והבין שהוא נמצא "בטיפול" של הכוח העליון.

רק בגלות האחרונה אנחנו התחלנו להתנתק, להתרחק ממנו, אבל לא מיד. במשך מאות שנים העם היה מתוסכל מאובדנו. זיכרון העבר היה עדיין חי בנו, כפי שמעידה מגילת "איכה".

יתר על כן, העם ידע שאין ברירה והוא יצטרך לצאת לגלות. אבל בכל זאת, הוא היה צריך להתנגד לזה, להשתדל להעביר את ההתפתחות לדרך הטובה, "דרך אחישנה".

באופן כללי, תמיד יש לפנינו שתי דרכים:

דרך "בעיתו" שבה אנחנו מתקדמים בהשפעת כוחות הטבע הקשוחים, לפי הזמנים הנקובים בתוכנית הכללית.

ודרך "אחישנה" שבה אנחנו יכולים לזרז ולהמתיק את השלבים, להתפתח יותר מהר ממה שהטבע מחייב אותנו. אנחנו בעצמנו נמשכים למצב העתידי, מגייסים את הכוחות בינינו. זה תלוי בחיבור בינינו, בהשתוקקות שלנו לחזור לחיבור למרות האגו שמרחיק בינינו.

"לזרז את הזמן" אפשר על ידי בקשות, תפילות, צעקות, כדי למשוך את הכוח העליון לעזרתנו, ואז אנחנו מתפתחים בדרך הטובה.

מצד אחד, אנחנו חייבים להודות בכך שהנפילה שלנו הייתה צריכה להיות ושהיא מכוונת מלמעלה, ומצד שני, היא נגרמה מפני שאנחנו לא הצלחנו להעביר את ההתפתחות שלנו לדרך טובה בעינינו ובעיני הכוח העליון.

הרי ישנם חוקים שבהתאם אליהם בכל נקודת זמן לאורך ההיסטוריה אנחנו צריכים לעבור מצב מסוים, גילוי מסוים של האגו, של הטבע האנושי. והגילוי הזה יכול לקבל צורה חיובית וגם שלילית.

אם אני מזדרז בדרך הטובה, אז אני מגלה את האגו שלי כי זה חיוני לתיקונו. במקרה כזה אני לא מפחד, כי אני יודע מראש שזה לא יהיה נעים, ואז בהתאם לזה אני מצטייד מראש בכוחות, בהבחנות, בחיבור בין החברים כדי שביחד אנחנו נשלוט בגילוי ה"מפלצת" שלנו. אנחנו לא מפחדים ממנה, מכיוון שאנחנו מסוגלים בכוחות משותפים לשלוט בה בעזרת רסן כדי שלא תזנק עלינו.

שאלה: נאמר, שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. האם זה אומר שלא הצלחנו להתגבר על האגו?

תשובתי: נכון, הוא התפרץ והפריד אותנו זה מזה. ההתרחקות הזאת נקראת "שנאה". לשנאה הזאת באמת אין סיבה, אלא אני פשוט מוצא בזה את כוח החיות לעצמי. טוב לי ונעים לי לשנוא את כולם. הפירוד הזה מתבטא ביחסים בינינו בצורות שונות ללא הצדקה וסיבה, אלא בתוך כל אחד בוער האגו וגורם למחלוקת.

היום אנחנו רואים, שכל העולם שקוע בתוך שנאה, סכסוך ופירוד מתרחבים. כולם, כמו ילדים שובבים, שקועים בתוך העניין הזה ואינם מוצאים לעצמם עיסוק אחר, לכן נמצאים על סף מלחמה גדולה.

ובכן, עם ישראל איבד את היכולת לשלוט על האגו שלו, להישאר מעליו. רבי עקיבא צעק "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה", "בואו נחזור לאהבה!, אחרת, בסופו של דבר, מצפה לנו חורבן בית המקדש, חורבן העם וחורבן המדינה שזה הסוף שלנו". אבל לא שמעו אותו.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 482, 25.12.2014

ידיעות קודמות בנושא:
גלות רוחנית ופיזית
סיפורים קצרים. מנדודים במדבר ועד לגלוּת האחרונה
כמו כבשים בפני זאבים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/nRL1L

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest