דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / כוחו של ספר הזוהר

כוחו של ספר הזוהר

שאלה: למה אנחנו קוראים בספר הזוהר?

תשובה: אנחנו משתמשים בו כאמצעי להתקדמות הרוחנית של הקבוצה.

ראשית, הרצון לקבל שלך מתבאר כחבורת אנשים. הרצונות השבורים הפרטיים מתגלמים בגופים ועל ידי זה הם יכולים להתחיל איזה שהוא קשר ראשוני ביניהם. הם מתחברים לקבוצה ולומדים את ספר הזוהר.

אותו הרצון לקבל השבור הוא כביכול משתוקק לדברים שהם גבוהים ממנו. הלימוד הזה בחברותא, בהדרכת המורה, בהשתתפות הנכונה בין החברים, מביא להם שינוי. הם משתדלים להגיע ל"כלים דיושר", ואז האור שנמצא סביבם ב"כלים דעיגולים" יהיה מוכן להיכנס לכלים שלהם. האור הזה מאיר להם מהעיגולים לחסרונות שלהם מרחוק בצורה של "אור מקיף" עד שהכלים האלה יקבלו צורת יושר.

זו בעצם המטרה של הלימוד. ואז בכלים האלו שכבר מתוקנים הם יכולים ללמוד את אותם הטקסטים, כלומר, את אותם האורות שהפכו מ"אורות חיצוניים" ל"אורות פנימיים", עברו מ"כלים דעיגולים" ל"כלים דיושר".

זאת אומרת, ספר הזוהר הוא "סגולה", כלומר אמצעי שאני משתמש בו, ואני בעצמי לא יודע בדיוק כיצד הוא פועל. אבל זה לא חשוב, זה בכל זאת פועל.

שאלה: מדוע ספר הזוהר פועל יותר חזק מהתורה?

תשובה: הזוהר פועל יותר חזק מהתורה עצמה מפני שסגנון הכתיבה, צורת הכתיבה שלו היו מותנים על ידי החורבן של בית המקדש. בעבר עם ישראל היה בגובה של "מוחין דחיה", זאת אומרת, בגמר התיקון שלו הפרטי, ונפל משם להסתר. כתוצאה מכך, המקובלים נמצאים במצב השבור בין כולם וגם הגבוה מכולם. יש להם פער בין שני קצוות המציאות, בין העולם אין סוף לעולם שלנו. כל בני ישראל נפלו למטה לעולם שלנו, לאגו הגדול ביותר, והאנשים בחבורתו של רבי שמעון היו בגובה הגדול ביותר. ואז יוצא, שהפער ביניהם לבין עם ישראל הוא היה מינוס אין סוף עד פלוס אין סוף.

ולאחר מכן, במשך כל תקופת הגלות, הכלים של עם ישראל חייבים להתערבב עם כל הכלים האחרים כדי להכניס בהם ניצוצות קדושה.

התורה היא עניין אחר. משה רבנו כתב את החומש בגובה של גמר התיקון. הוא בעצמו היה גדול מכולם, אבל העם עוד לא היה במצב הזה. הוא רק יצא מגלות מצרים, ו"מצרים", זה עדיין לא שבירה. במצרים אתה רק מגלה את המדרגה הקטנה שלך בלבד, אתה לא מגלה את כל החורבן בין "קדושה" ל"קליפה", כאשר ה"קדושה" נכנסת ל"קליפה", "מנענעת" אותה, "טופחת" כמו בצק ומאפשרת לעשות תיקון. משום שהעם עדיין לא היה במצב הזה, משה לא היה יכול לגלות, להביע בחומש את כל תהליכי התיקון. הוא הביע רק את מה שקרה עד אז.

באופן כללי, כל מדרגה כוללת בתוכה את כל המדרגות האחרות. הכלל והפרט שווים. בתורה יש הכול, אבל באופן שזה נמצא בה אי אפשר להשתמש בצורה מלאה לצורך תיקון הנשמות. אי אפשר להוציא מהחומש את המאור המחזיר למוטב, הרי יציאת מצרים הייתה לפני השבירה. מה שגילו בבבל זאת מידת שבירה קטנה שמספיקה רק כדי לחבר את הג"ר, את האבות, מה שנקרא, אבל אחר כך באה "הכבדת הלב" במצרים, ולאחר יציאת מצרים יצאו לנו "בנים", בני יעקב, שבטי ישראל. ואז הגיעו התקופות של בית ראשון, בית שני, והגלות האחרונה.

לכן, ספר הזוהר נכתב ממצבים אחרים, קוטביים לגמרי, מפער גדול ביותר בין הגובה של מדרגה 125 לבין החורבן הסופי של בני ישראל. לא ניכנס לפרטים והנסיבות של אותה התקופה, כי מה שחשוב לנו עכשיו זה, שספר הזוהר עונה בצורה ודאית ומדויקת לכל ההבחנות שנמצאות בטבע…

מתוך השיעור על "מאמר לסיום הזוהר", 19.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
הכוח הבלתי מוגבל של הזוהר
אל תעזבו את הזוהר אף לא לרגע!
איך להפוך את הדמיון למציאות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/yqyDk

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest