כוונת לעתיד

לבעלי החיים יש קשר אינסטינקטיבי עם הטבע, והם מרגישים אותו דרך ערוצים של קשר פנימי עמוק איתו. ערוצי הקשר האלה אינם זמינים לאדם, אינם מובנים לו ועוד לא התגלו על ידו.

כאשר בן האדם התחיל בהדרגה לעלות מרמת ה"חי" לרמת ה"מדבר" בהתפתחות שלו, הוא איבד את ערוצי הקשר הפנימיים הטבעיים שלו עם הטבע. אולם האובדן ההדרגתי של המידע הזה אילץ אותו לפתח קשרים אחרים. לא רק להשלים את התחושות הקודמות, אלא לפתח תחושות חדשות, איכותיות יותר – לפתח את הידע. לא הרעב הניע אותו. למעשה, ההתפתחות שלו התקדמה לכיוון התעמקות לתוך הטבע שסיפק לו מספיק מזון, והיה לו מספיק זמן חופשי כדי להתחבר לטבע לא דרך האינסטינקט החייתי, אלא בצורה עמוקה יותר.

ואז אפילו הכלים שהוא המציא שירתו אותו כדי להתעמק אל תוך הטבע יותר ויותר. נניח, הוא המציא את הקשת. בשביל מה, למעשה? כדי לפגוע בחיה? – טוב, אבל גם ככה הספיק לו מה שהוא השיג קודם. העניין הוא, שיש מכשיר כמו חץ וקשת, שהוא מכוון ויורה. אבל העיקר הוא לא שהוא מכוון ויורה, אלא שכשהוא מכוון, הוא מכוון את עצמו לעתיד, לתחושה שהוא יודע בוודאות שהוא יקלע למטרה.

והוא אפילו לא צריך לירות, הוא הביא את עצמו למצב שהוא התחבר למטרה בצורה מדויקת ובכך הגביר את הרגישות שלו לטבע במידה כזאת, שהקשת הופכת לאמצעי לעדן אותו, להיות רגיש כל כך שהוא מרגיש את העתיד – האם הוא יקלע למטרה. הוא מגיע למצב שהוא יודע בדיוק שהוא יקלע, כלומר, הוא יוצר קשר עם המטרה, עם המצב הבא. באמצעות הקשת הוא כאילו כל הזמן מתאמן להשיג את העתיד בהווה, אפילו ללא שום פעולה, אין צורך לירות.

אותו הדבר בכל הפעולות האחרות: כל אומנויות הלחימה האלה, הריקודים הפולחניים, ההיאבקות – בנויים על העיקרון שלא לגעת באויב, אלא לפגוע בשליטתו בעתיד, להתחבר לעתיד. כלומר, האויב מופיע לפניך כהתגלמותו של הרוע שלך, ומולו אתה עובד על הרוע שלך, אתה מרגיש שאתה נלחם איתו, עם הרוע שלך, כאילו עם האויב, והוא מרגיש אותו הדבר כלפיך.

לכן, כל הפעולות האלה נחשבו כגבוהות, אציליות, אלוקיות וקדושות, מכיוון שדרכן חלה ההתפתחות של האדם בכיוון הפוך לחלוטין – בכיוון המאבק עם ה"אני" שלו, עם האגו שלו , תוך כדי התעלות מעל עצמו.

זה מה שנתנו לו הדו-קרב, החץ וקשת, הריקודים, המנהגים העתיקים – את הדחף לעבוד על עצמו, על עלייתו לעתיד כדי להרגיש אותו באמצעות פעולות גשמיות.

אך למעשה, אין משמעות לפעולות, מה שחשוב זה הריכוז, ההתכוונות לעתיד. ומעל הזמן והמקום – אותו הדבר, נעשה מעין אימון כדי להתגבר על המרחקים ולהרגיש תנועה שאין בה צורך, אלא היא עוברת מתנועה – כמו בריקודים, בכל מיני התנועות הטקסיות – לעבודה פנימית בלבד, לשחק את עצמך, את האגו שלך, להתחבר עם האחרים, לראות את האויב כ"אני" שלך, שנגדך.

ובצורה הזאת האדם עלה מרמת ה"חי" והתפתח. זה בכלל לא כמו שנראה לנו היום, שהתפתחותו של האדם הייתה כדי להשיג יותר אוכל ולסדר את חייו טוב יותר. זה המטריאליזם שלנו אומר לנו כך. ההתפתחות של בן האדם הייתה לקראת רמת ה"אדם". ולכן אנחנו מוצאים פה ושם הוכחות מהעבר, סימנים ומונומנטים שאיננו יכולים לפענח – כי הם היו מובלים על ידי קשרים פנימיים, רוחניים, עם הטבע.

ידיעות קודמות בנושא:
מגע עם המצב העתידי
הארה מהעתיד
בהרמוניה עם התודעה האוניברסלית

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/CrMR6

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest