דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / כאשר נגמרות המילים

כאשר נגמרות המילים

מתוך הכנס בנובוסיבירסק. שיעור מס' 1

שאלה: אתה אמרת, שבערב האיחוד בירושלים פשוט לא היו לך מילים וכוח לדבר, מפני שאתה לא הרגשת רצון מצד הקבוצה. מה נדרש מאיתנו כאן ועכשיו? איך אפשר ליצור את הרצון הזה ולתת לך אותו, כדי שיופיעו המילים שכל כך דרושות לנו?

תשובתי: זה באמת היה גילוי מאוד מעניין ומרגש בשבילי. אני אף פעם לא מתקשה לדבר, מפני שאני חי בתוך מה שאני אומר. זה כמו אדם שיכול לספר על משפחתו או על עבודתו המעניינת, כך גם אני יכול לדבר על העיקר ללא הרף ובכל מיני שילובים עם כל דבר.

ופתאום גיליתי, שפשוט אני לא מסוגל לדבר. מה גם, שזה כבר היה מראש כמה שעות קודם לכן, אני פשוט לא הבנתי בדיוק מה קורה לי.

בירושלים היה מפגש רציני עם קהל רב. שליש מהקהל, שזה 1000 אנשים מתוך 3000, היו סתם אנשים שבאו, מפני שהזמינו אותם. אלה לא היו תלמידים שלנו ולא חברים שלנו. ואני מאוד רציתי להופיע בצורה מוצלחת. מפני שעם התלמידים, אלה שמשתוקקים, יודעים, לומדים, איתם יש מגע. הם הולכים יחד איתך, יש עליות, ירידות, יותר טוב, פחות טוב, כולנו יחד חווים את הדרך. ואילו כאן, כאשר מגיעה כמות כזאת של אנשים חדשים, ישנו רצון להראות להם במה אנחנו עוסקים, מה אנחנו מציעים.

…ולא היה שום כוח לדבר. אני מסתכל על השעון: עברה רק דקה, שתי דקות. ואני מנסה לדבר לפחות חצי שעה, אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי.

ואחר כך הבנתי את הסיבה, הכנה לא מספקת לקראת השיחה שלי עם האנשים. היא צריכה להיות ברמה אחרת לגמרי, ברמה של חיבור עם הקבוצה.

בדרך כלל אני מדבר מעצמי. כלומר, התלמידים ודאי תומכים בי, אני מרגיש אותם, מרגיש את האיחוד העולמי המשותף, אבל בכל זאת אני מדבר מעצמי. וכאן לא. כאן הייתה חייבת להיות הכנה של הקבוצה, כדי שבמשך אותן הדקות שבהן אני נמצא על הבמה, החברים באמת ירגישו את עצמם לגמרי לידי. כזה רצון אני הרגשתי, כזה צורך.

במילים אחרות, התמיכה הייתה צריכה להיות כבר לא סתם באהדה, בעזרה הדדית: "החבר נסע, ואנחנו תומכים בו". לא, אני נמצא איתו שם! אני מבצע יחד איתו בו זמנית את הפעולה הזאת! אף פעם לא הרגשתי כך בצורך באיחוד.

אני סופג לתוכי את הכוחות של התלמידים שלי, כדי לתת להם את מה שהם רוצים. אני מרגיש את הרצון שלהם, כל מיני ניואנסים, תנודות של שינויים במצב הרוח, ובכלל של כל מיני המצבים הרוחניים. ואף על פי שהחברים לא אשמים, אני לא הכנתי אותם לזה, אבל באותו הרגע נדרש מהם שהם פשוט "יהיו בתוכי", באופן מודע מצידם. זה מה שהיה חסר.

באמת, אנחנו עלִינו למדרגה חדשה לגמרי, היכן שצריכים לעשות יחד את כל הדברים. יותר אין "אני" ו"אתם", אלא אנחנו עובדים יחד כדי ליצור כזאת עוצמת חיבור של הרצונות שלנו, של ההשתוקקויות שלנו לגילוי העולם, כדי להרגיש בחיבור ובאיחוד הזה כוח ממשי. אם אני אומר משהו, אז אתם יחד איתי, ואם אתם שומעים, אז אני יחד איתכם.

כזאת התכללות הדדית דרושה לנו ודווקא את זה אנחנו גילינו לפני כמה ימים בירושלים – הקשר שלנו כבר הופך להיות כולל באופן הדדי.

ואני מאוד שמח על כך! זה אומר, שהמָסה של התלמידים עולה יותר ויותר קרוב לרמה שלי ואנחנו כבר יכולים להימצא זה עם זה בכזאת רמה של תקשורת. אני מקווה שבאופן כזה אנחנו נשתף פעולה בינינו גם בהמשך, בכך שמהווים אחד שלם כללי משותף. אין מורה, אין מרצה ותלמידים, מאזינים, אלא יש רצון אחד שלם כללי משותף שרוצה לגלות את משמעות החיים! אני חושב שאנחנו נוכל לעשות זאת.

מתוך שיעור מס' 1 בכנס בנובוסיבירסק, 07.12.2012

ידיעות קודמות בנושא:
גאווה משפילה והשפלה עצמית גבוהה
"רב – חבר"
ממורה לבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/7rem3

One comment

  1. ואוו איזה מדהים חבל על הזמן

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest