ילד נטוש

שאלה: למה בזמן קריאת הזוהר, למרות כל המאמצים שלי להחזיק בכוונה חזקה ולחשוב על החברים, אני פתאום מרגיש רגשות הפוכים כלפיהם, עד לשנאה ממש?

תשובה: יוצא, שאני חושב ודואג לחברים ופתאום מרגיש כיצד מתעוררת בי שנאה כלפיהם. זה מעיד על כך, שהעבודה הזאת עדיין אינה רצויה מבחינתי, אני פשוט כופה את עצמי לחשוב עליהם, ולכן סופה של העבודה הזאת הוא להתבטל.

אבל זה טוב, זה כבר בירור שחסר לי יסוד. באמת, למה שאני פתאום אדאג להם? כאילו שנתנו לי איזה שהוא תינוק זר וחייבו אותי לדאוג לו, אבל אני אדיש כלפיו ואין לי שום יחס אליו. אני דואג לו כמה שאפשר, פשוט מתוך חמלה ורחמים, ואחר כך סבלנותי פוקעת ואני דורש שייקחו אותו ממני. הוא גרם לי לכזאת עייפות, שאני פשוט מתחיל לשנוא אותו.

מה שאם כן, אם זה היה תינוק שלי, הייתי סובל הכול ומטפל בו באופן אין סופי. כלומר האהבה נותנת לנו כוח. ואם אין לי כוח לדאוג לחברים בקבוצה, זה מראה שחסרה לי אהבה. זה גילוי יפה!

אם בזמן הקריאה אני דואג לכך שכל החברים יתקדמו וכולנו יחד נזכה לגילוי, אם אני דואג להם ברגש וברכות כמו שדואג לתינוק שלי, אז לפי זה אני יכול ממש למדוד עד כמה שהתקדמתי למטרה. זוהי מדידה מאוד מדויקת. ודאי שיחס כזה לחברים מגיע מתוך המאור המחזיר למוטב ולא סתם כך. לכן אני מייד צריך להודות למאור שמאיר ונותן לי תמיכה.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, "הקדמת ספר הזוהר", 10.03.2014

ידיעות קודמות בנושא:
שלהבת האהבה, מעל השנאה המבעבעת
לחדור אל האהבה דרך בריקדות השנאה
הזוהר מתגלה באהבה

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest