קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אנחנו אוהבים את הבורא כמקור שממנו מקבלים תענוג. ברור שזו אהבה אגואיסטית טהורה, אהבה התלויה בדבר. ואם יהיה להיפך והבורא ישלח לנו ייסורים, אז ודאי שאנחנו נגיב אליו בשנאה.
אבל אדם שמבצע עבודה רוחנית ונקרא "עובד ה'", על ידי קבלת ייסורים משייך אותם לאגו שלו, ולבורא משתדל להתייחס באהבה. כלומר, הוא מחלק את עצמו לשני חלקים: מקבל ומשפיע. בחלק המקבל הוא מרגיש ייסורים, אך רוצה להתעלות מעל החלק הזה. ואז הרגשת הייסורים נתפסת על ידו רק כבדיקה שהאהבה שלו באמת מכסה על כל הפשעים, והוא יכול לעלות מעל כל המצבים שגורמים לו ייסורים.
אז הוא יכול להבין, לראות ולהיווכח שהיחס שלו לבורא אינו תלוי באגו שלו. אחרת, אין לאדם שום אפשרות, שום מידה לבדיקה.
לכן, היחסים ההדדיים עם הבורא מבוססים על כך, שהאדם מצמצם את עצמו ומקבל על מנת להשפיע, שעבור האגו ההתחלתי שלו זה גרוע ממוות. אבל רק אז הוא יכול להיות בטוח, שהאהבה שלו לבורא היא שלמה ואינה תלויה בדבר.
ידיעות קודמות בנושא:
ייסורים שאין בהם צורך
צעד לקראת
השער האחרון
