יחד בקרוסלה אחת

הקהל החיצון, זה ה"כלים" החיצוניים שלנו, כמו שתי הדרגות האחרונות ("לבוש" ו"היכל") מתוך חמש הדרגות של הנשמה: "שורש", "נשמה", "גוף", "לבוש", "היכל". הם דורשים מאיתנו "אור חכמה", אף שנדמה, שהם כביכול מבקשים "לחם ושעשועים", כמו שצעקו ההמונים ברומא העתיקה. אבל "לחם ושעשועים" במובן שלהם, הופכים בדרגה שלנו כבר ל"אורות".

אין לנו בשבילם לא לחם ולא שעשועים, ואנחנו לא מתכוונים לספק אותם. אנחנו חייבים לחנך את הקהל, כדי שהם יוכלו בעצמם ביניהם להביא את כל החברה לכזאת צורה שתמלא את כולם. יהיה להם נדמה, שכל אחד קיבל דווקא את מה שביקש: לחם ושעשועים, לא משנה מה, העיקר, שנהיה לו טוב. זה כמו עם ילד קטן, הוא מבקש איזה צעצוע, ואילו אתה לוקח אותו להסתובב בקרוסלה והוא בכלל שוכח את הצעצוע.

אם אנחנו נרגיש את הרצונות של הקהל, אז יופיע אצלנו דחף גדול מאוד להתחבר בינינו ולמשוך את הכוח העליון, מפני שאנחנו חייבים להעביר אותו החוצה ולמלא את ה"כלים" החיצוניים. אז אנחנו נצטרך לעבוד.

אבל ללא לחץ עלינו מצד הכוח החיצון הזה, נשארת לנו רק דרך אחת של ייסורים. לדרך של תורה יכול להביא אותנו רק לחץ הדרגתי של העולם מבחוץ, שיחייב אותנו למשוך את האור.

מתוך שיעור על איגרת ח' של רב"ש, 10.10.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מיליון דולר או האור העליון?
מי רצה תפוח?
תביא, תביא, תביא לנו תיקון!