"י"ג שנים" בתוך הקליפות הטמאות

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", סעיף 29:

"כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי אין לך מי שיתקן דבר שאין בו. ולפיכך, לא די אותו שיעור הרצון לקבל, המוטבע בגוף ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד, שמוכרח להיות מרכבה לקליפות הטמאות לא פחות מי"ג שנים."

יוצא, שאפילו אם אני בעל רצון לקבל גדול, זה עדיין לא מספיק. הבורא מלכתחילה אומר לנו: "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו". הוא ירעיף עליך מכות, ואז תרצה לברוח ממנו.

אי אפשר להוציא אותי מהיצר הרע, עד שהוא לא יגיע לרמה כזאת שאני לא אוכל לסבול אותו יותר. אבל תחילה, צריך להכיר ברע הזה בשלמות.

בעולם שלנו, אנחנו מחנכים את הילד להיזהר: "אל תלך לשם, אל תעשה את זה…". אבל בעולם הרוחני, אין דבר כזה, שם להיפך, שולחים אותי לעבריינים וגנבים, ל"שיכורים" ו"נרקומנים", לזרועות "המן", "בלעם", "בלק", "עשיו", וכולי. אחרת, איך אוכל לתקן את התכונות הללו? למעשה, הם חלקי הנשמה הלא מתוקנת שלי. לכן, אני חייב לרכוש אותן, להרגיש אותן כשלי, להכיר את הרע החבוי בתוכן, ולהיפטר מהן, להתעלות מעליהן.

שאלה: האם יוצא, שאני צריך להיות רע כדי להתקדם רוחנית?

תשובה: איך לענות לך? כן. הרי לתקן אפשר רק את מה שיש בתוכך. ובכל זאת, זה לא אומר שאני הופך להיות סתם רע. דבר אחד, זה אם אני, בדומה למחבל, רוצה להרוג מישהו, ודבר אחר, אם אני רוצה לאהוב, ותוך כדי מגלה בתוכי מוכנות להרוג. אלה שתי גישות שונות לחלוטין. וההבדל כאן הוא בזה שאני מגלה את הרע בהתנגדות אליו, אני רואה שאני רע בעצמי, ולא הורג את מי שרע בעיניי.

"י"ג שנים" בקרב ה"קליפות הטמאות", זה לא זמן בלוח השנה, אלא זאת דרגה, ודרגה מאוד גבוהה. אני שואף לאהבה, להשפעה, ואז מגלה את היצר הרע שלי. זה התנאי, אחרת אני בכלל לא מתקדם בדרכי הרוחנית לקראת התיקון, לקראת הבורא.

אני רוצה להיות קרוב אליו, רוצה לחבק אותו, לנשק אותו, לגרום לו תענוג לפי העיקרון: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ואפילו מתוך אהבה לזולת, כמו לעצמי. ובאותה המידה, אני בינתיים, במשך י"ג שנים, מגלה בתוך עצמי, את ההיפך מההשפעה. במילים אחרות, אני מגלה בתוך עצמי תכונות, רצונות, נטיות, שלפני זה אפילו לא ידעתי על קיומם, בגלל שהם רוחניים, ויוצאים מארבעת עולמות אבי"ע של טומאה. הם שוכנים מעל התפיסה "הבהמית" של העולם שלנו, ולכן, זאת כבר עלייה.

כאן פועל העיקרון: "אחד מול השני". בשאיפה לטוב, אני מגלה את הרע, שוב ושוב. וכך כמה זמן!

אם אני לא מחזיק מעמד ועוצר, הכול נעלם. ואם אני לא רוצה לעצור, אז אני פונה לקבוצה, ללימוד, לבורא, מגיע לכל האמצעים שיעזרו לי להתחזק בדרך, להטות הכול לכף זכות.

ורק אז מתגלים בי ה"זדונות" וה"שגגות", הפגמים שלפני כן כאילו לא היו. אני אף פעם לא הרגשתי מה זה 613 רצונות שבורים, וכעת הם מתגלים. אם לא הייתי מתקדם, אז הייתי נשאר בדרגה שבמובן הרוחני היא לא טובה ולא רעה. וההיפך, אם האדם מתקדם כראוי, אז נהיה גרוע יותר.

אבל הוא עובד על עצמו, הוא מבין מה קורה איתו, הוא נמצא במאבק פנימי, עוזר לאחרים, והם עוזרים לו. הוא כאילו "טוחן" את האגו שלו באבני ריחיים, לועס אותו, טוחן אותו, כדי שניתן יהיה "לבלוע" אותו, "לעכל" אותו. במשך הזמנים הקשים הללו, אנחנו חייבים לעזור זה לזה ולתמוך.

תאר לעצמך תצוגת מכוניות, שבה אתה קונה רכב חדש: הכול נוצץ ובוהק, פאר וצחות בכל מקום, תענוג אמיתי. ועכשיו, תיכנס למוסך מכוניות, איפה שמתקנים את אותו הרכב: סירחון, פסולת, תוהו ובוהו…. הכול תלוי מה ואיפה מוכרים לך.

אז בשלב הזה, אנחנו עושים את העבודה "המלוכלכת" ביותר. לתקן את האדם שבתוכי – מה יכול להיות גרוע יותר? ומצד שני, מה יכול להיות יותר נעלה?

מתוך שיעור "הקדמה לספר הזוהר", 20.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לתפוס את הנחש
במחילה החשוכה עם אור הנר
תיקון הרע: להגיע עד הסוף