דף הבית / חינוך, ילדים / חשיבותו של ניסיון החיים

חשיבותו של ניסיון החיים

שאלה: מה מיוחד בלימוד הגישה האינטגרלית, כשמדובר באנשים בגיל הזהב?

תשובתי: אני חושב שהם יקבלו אותה בהבנה רבה, היות שאדם שעבר את החיים, מבין עד כמה הוא לא בעל הבית עליהם. החיים כביכול עברו מעליו. הם ניהלו אותו ולא הוא ניהל אותם.

האנשים בגיל הזה מסכימים יותר שהטבע עובד עלינו, ועכשיו, כשכבר לא נותר להם זמן רב כל כך כדי להכיר בזה ואולי לתקן את זה בצורה כלשהי, הם יותר שקדנים, רגישים ותומכים.

מלבד זאת, הניסיון הגדול, שהיה כרוך בייסורים, מעניק לאדם גישה שונה לחלוטין למה שמציעים לו. הם מלכתחילה רוצים את זה, וההשתתפות שלהם בלימוד נובעת מתוך גישה ידידותית. אנחנו מציעים להם להגיע להרמוניה בתוך אותו פרק הזמן הקצר שעומד לרשותם.

אלה אנשים שחיים ומעריכים את עצמם לא ביחס להישגים כלשהם, אלא ביחס לסיום החיים. ההרגשה התת-הכרתית התמידית הזאת היא זו שבעצם קובעת את כל התנהגותם.

וכאן אנחנו צריכים להביא אל נקודת הסיום של חייהם שמחה, הבנה, עלייה למצב חדש שנמצא מעל לסיום החיים הגשמיים. אנחנו צריכים לתת לאדם את ההרגשה שהוא כביכול עף והולך להתנגש במשהו, ולפתע נוצר אצלו מנוע שמעלה אותו מעל למכשול. ההרגשה של ההזדמנות הזאת היא זו שתעניק לו את הכוח. ואז, ודאי שיהיה לו קל מאוד לעבוד בקבוצה.

אני מקווה שהקבוצות הללו יהיו לנו לעזרה רצינית, כי בעצם, ככל שכמות הקבוצות האלה תהיה גדולה יותר, כך יהיה לנו קל יותר להתכלל בכל האנושות.

דרך אגב, אריכות הימים האופיינית לזמננו (החיים התארכו פי שניים בהשוואה למאות הקודמות) גורמת לאדם לצבור הרבה יותר ניסיון חיים.

פעם האנשים היו חיים עד גיל 30-40 ונפטרים בעודם צעירים, מבלי לצבור ניסיון מהחיים. מימי קדם ועד המאה ה-18 האדם היה חי לא יותר מ-35-40 שנה. אנחנו אפילו לא יכולים להאמין שאורך החיים היה קצר כל כך. האדם כמעט לא הספיק להשיג כלום בחייו, וכבר הזדקן במהירות רבה ומת. הכול היה נקטע איכשהו במהירות רבה מאוד.

אנחנו צריכים לנצל את העובדה שבימינו האגו המתפתח שלנו מעניק לנו את האפשרות לחוות את אותו הניסיון, את אותה ההסתכלות שמתעצבת אצל האדם לקראת גיל 60 והלאה. היום הרוב המכריע של האנושות הם אנשים בגיל מבוגר. אנחנו צריכים להשתמש במאסה הזאת, שיש לה רגש חיובי כלפי השיטה שלנו, כלפי התוצאות שלה, וליצור דרכם בכל האנושות את אותו הרקע המתאים לאינטגרציה.

כך שבשום פנים ואופן אסור לנו לעקוף את הקבוצות הללו. הרי בדרך כלל אנחנו מתייחסים לחלק הזה של האוכלוסייה בצורה אוטומטית: "אנחנו ניצור עבורם את כל התנאים כדי שהם לא יפריעו לנו. שיישבו באיזשהו מקום על הספסל ויסיימו את ימיהם בשלווה". אבל לא, אנחנו צריכים לבנות מהם קבוצות עוצמתיות מאוד, והם יפיצו בין ילדיהם ונכדיהם את השיטה הזאת, את התועלת ממנה, את ההצלה שהיא נותנת לאנושות.

שאלה: אנחנו יודעים מניסיון שרוב האנשים המבוגרים אוהבים מאוד לספר את סיפור חייהם. האם אנחנו צריכים לתת להם אפשרות לחלוק את סיפוריהם?

תשובתי: רק במידה וזה עוזר לנו בתור דוגמא פסיכולוגית: מה סיפרת, מה ראית, מה חווית. אנשים מבוגרים אוהבים את זה מטבע הדברים, אך הסיפורים שלהם צריכים להיות מלווים במחקר, באנליזה: למה זה קרה, מה זה נתן, מה זה צריך ללמד אותנו היום, וכן הלאה.

העובדה שאנשים מבוגרים אוהבים לבלות את זמנם בלשבת על הספסל ולדבר – זה עניינם, אבל אנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון וללמד אותם כיצד להתייחס לניסיון החיים שהם צברו.

מתוך שיחה בנושא החינוך האינטגרלי, 13.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
קבוצות ל"גיל הזהב"
רגש משותף, שכל משותף ולב משותף
חברה של אנשים מושלמים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/D26Mk

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest