קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
במשך הדורות היו שינויי מצבים באלה שעסקו בפנימיות התורה, בעבודת ה', בהשגת הרוחניות. אי אפשר להגיע להשגה ביחידות, חוץ ממקרים מיוחדים שקיבלו מלמעלה כזה גילוי למען מטרה מיוחדת. לכן המקובלים היו חייבים לקיים קשר עם החברים, כאיש אחד בלב אחד, בערבות הדדית.
אבל כל זה נעשה ב"הצנע לכת". אמנם שכל אחד עבד על הקשר שלו עם האחרים לטובתם, אך לא היה מגלה את זה כלפי חוץ. לפעמים אפילו להיפך, הם היו מציגים זלזול זה כלפי זה וכלפי העבודה הפנימית, כפי שזה היה נהוג בין חסידי קוֹצְק. כל זה כדי להסתיר מהאחרים את הכמיהות האמיתיות של הלב ובאופן כזה לתת להם הזדמנות לתת יגיעה ולהתקדם.
והיו גם קבוצות אחרות, שלמדו, התפללו ודיברו יחד, כמו למשל תלמידי הרמח"ל. אבל בכל זאת, הם היו נמנעים מלגלות את מצפוני ליבם זה לזה, כדי לא לתת לאנשים אחרים, ואפילו לא לחברים, לאחוז בהשתוקקות הפנימית של הלב. כי הלבבות שלהם בערו בכזאת כוונה חזקה למטרה, שלאדם לא היה כוח המאמץ לדבר מפה ולחוץ, אלא הוא היה מרוכז כולו בהרגשות הפנימיות שלו.
רק לאחר שעברו שנים רבות, כבר קרוב לזמנינו, וליתר דיוק, מימי האר"י והלאה, בזמנים של הבעל שם טוב, המגיד ממזריץ, כאשר החלה התנועה למימוש חכמת הקבלה בקבוצות רבות (של החסידות), אז החלו לאט לאט לדבר יותר ויותר בקול רם על העבודה הפנימית. כך אנחנו מגיעים עד לזמנינו, כאשר כבר אפשר לדבר עליה בצורה יותר גלויה ופשוטה, ולא רק בינינו, אלא גם בכך שמסבירים לקהל הרחב את עקרונות העבודה כדי לעורר את ליבם של אנשים רבים לרוחניות.
אבל בכל מקרה, אדם צריך לשמור את עצמו. השמירה ממומשת על ידי הכוונה: ככל שליבו מכוון יותר לפנימיות, כך הוא יהיה שקוע יותר ולא יהיה מכוון להוציא את פנימיות הלב החוצה.
ידיעות קודמות בנושא:
הגדלות הצנועה של הרוחניות
אל תגלה סודות ליבך
אל תזמין על עצמך אש
