חותמים על חוזה

על מנת לפתח את ההרגשה הרוחנית שלנו, אנחנו מתחברים. אנחנו צריכים להגיע לחיבור שנקרא "ערבות הדדית". למעשה, זהו הכלי להרגשת החיים החוץ-גופיים, הרוחניים, הנצחיים והשלמים.

לשם כך אנחנו צריכים לעשות את מה שממליצים לנו המקובלים, שהם אנשים שכבר עברו את הדרך. הם המורים שלנו, ולכן הם נקראים "רבנים" (רב = גדול), שלפניהם אנחנו מרכינים את ראשינו כמו לפני מדריך מנוסה שכדאי להקשיב לו.

הוא כבר עבר מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם העליון. יתר על כן, הוא עבר שם המון מצבים ומדרגות, ולכן הוא יכול לעזור לי ולתת לי עצות לכל אורך הדרך שלי, עד שאסיים את התפתחותי בעולם האמת. בזכות המקובלים אני נכנס לתוך העולם הזה ומתקדם בו.

המקובלים ממליצים לנו להתחבר, להשקיע בחיבור הזה מאמצים גדולים בניגוד לאגואיזם ולדחייה הטבעית שלנו, ולחפש בדבקות ובחיבור בינינו דווקא את אותן ההרגשות שאנחנו מתעבים. אני דוחה את הזולת, שונא אותו, ואינני מסוגל לחשוב שאני באמת יכול להיות קרוב אליו. והרי המקובלים אומרים לנו שעלינו להיות כאיש אחד בלב אחד, להתחבר בשכל וברגש עד כדי כך שלא יישארו בינינו שום מחיצות, לא במחשבות ולא ברצונות.

כל זה הפוך מאוד מהטבע שלנו. מציבים בפנינו תנאים כאלה שאנחנו מוכנים להמיר אותם בכל דבר. אנחנו סולדים מזה ונזרקים כל רגע הצידה לכל הכיוונים – העיקר לא להתחבר. אם רק היה אפשר להסתתר מאחורי הפעולות והתירוצים, לשקר לעצמי ולאחרים שהכול בסדר… אבל זה לא כך.

מה שיכול לעזור כאן הן הדרישות שנובעות מהחיבור הפיזי: כולנו פועלים יחד, ואף אחד לא יכול להתחמק מההתחייבויות שלו. דווקא בגלל זה אנחנו נמצאים בעולם הזה שבו אפשר לבצע מעשים בניתוק מהמחשבה. ברוחניות המחשבה היא הפעולה, ובגשמיות הן נפרדות זו מזו: אני יכול לחשוב על משהו אחד, לרצות משהו אחר ולעשות משהו שלישי. זוהי התכונה המופלאה של העולם שלנו: כאן אנחנו יכולים להתחיל את הדרך לרוחניות מבלי לחשוב עליה באמת ומבלי לרצות אותה ברצינות. אנחנו מסוגלים לבצע פעולות שמעוררות בנו גאווה, תאווה, כבוד, קנאה, בושה – כל מה שאופייני לאגו שלנו.

ולכן, כשאני נמצא בקבוצה, אני חייב בסופו של דבר לבצע את מה שהיא מחייבת כל אחד מחבריה. וכך אני, בלית ברירה, מתקדם. אני צריך רק לצלול בתוך הקבוצה, לקבל התחייבויות, לחתום עם החברים על "חוזה" שלפיו הם יחייבו אותי בכל מצב, ואני אותם. הם יצטרכו אותי, ואני אצטרך אותם. כך אנחנו מתקדמים, בעזרת האגואיזם שלנו.

ובכן, בעולם שלנו יש לנו אפשרות להתחיל את הדרך הרוחנית מאפס, מאהבה עצמית טהורה. אנחנו מפעילים את התכונות השליליות שלו, מתחברים בינינו על ידי ברית של עזרה הדדית, ומנצלים את כל הרע רק כדי לשמור על הברית הזאת. במצב כזה אתה מחייב את החבר, והוא אותך, ושניכם מתקדמים בלית ברירה.

זה בדיוק מה שראינו כשיצאנו לכנס בערבה. כשהיינו יחד ללא השפעות חיצוניות, גילינו שהקבוצה יכולה לחייב כל אחד להתעלות ולהתקרב להרגשה החוץ-גופית, לקיום מסוג אחר, כשהאדם מתחיל להבחין בפרטים שנמצאים "מחוץ לעורו", שאותם הוא לא ראה קודם. וכך אנחנו מתקדמים.

אבל היום אנחנו יכולים להתחבר בינינו בעולם הזה על ידי הפעולות האגואיסטיות הנכונות. ועכשיו כל אחד מאיתנו חייב "לקפוץ מתוך עורו" – להתעלות מעל האגו הפרטי שלו, מעל לכל הקיום שלו, ולהתחבר עם החברים לגוף אחד שלם. במילים אחרות, כל אחד חייב להתעלות מעל עצמו ולעבור מתוך הקבוצה הגשמית לקבוצה הרוחנית.

ואז ייבנה הכלי הכללי, הנשמה הכללית, השכינה הקדושה, שבה נגלה את הבורא במדרגה הרוחנית הראשונה. עשינו צעד גדול לקראת זה, רכשנו את ההרגשה הכללית – ועכשיו עלינו להתחזק.

אם כן, אנחנו בונים את כלי הערבות: מתחייבים לא לשכוח זה את זה, וכולנו יחד דואגים לחיים הרוחניים שלנו.

הרי זאת כל מטרת קיומנו הנוכחי בעולם הגשמי. המטרה של כל האנשים וכל המציאות הזאת. רק בזכות הדאגה ההדדית נצליח לעלות לדרגת החיבור הרוחני.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הערבות", 20.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
לקפוץ מתוך העור
הרמקול של הבורא
הכנס בערבה – ניתוק מההפרעות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/TySDB

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest